לדלג לתפריט

רון מיברג ~ עורך ראשי

השכלה: קולנוע וצילום, San Francisco Art Institute
עיתונות: כ"נ "מעריב לנוער", "מושג", "מוניטין", "אנשים", "העיר", "כל העיר", "חדשות", "מעריב"
קולנוע: Masada Might Fall Again
טלוויזיה: "אינתיפודה" (ערוץ 1), "ניצולי שינדלר" (ערוץ 2), "המבקרים" (20 פרקים עם רונאל פישר, ערוץ 8), "כל אחד והבוב שלו" (ערוץ 8), "הטבח של גולדה" (ערוץ 8), "כל הדרך הביתה" (טרילוגיה, ערוץ 8), "רשימת חיסול" (BBC, ערוץ 2), "מות האדמו"ר" (בעבודה, ערוץ 8).
ספרים: Taste of Israel, ארץ אוכלת, מלון פלשתינה (עם רן אדליסט), שלושה בממ"ט אחד (עם אמנון דנקנר ואמנון לוי)

איור: נעמי ליס-מיברג

"רון מיברג, האחד מ'האבות המייסדים' של הכתיבה הפסיכולוגיסטית בעיתונות הישראלית, ולהערכתי גם הבולט ביותר בז'אנר הזה, הוא נציג של דור חדש של עיתונאים שהעז לכתוב לראשונה בפומבי על מצוקותיו. הוא נולד ב-1954 בתל אביב להורים מן השכבה שכונתה 'מלח הארץ' (אביו, דור שלישי בארץ, שירת בפלמ"ח) והתחנך בתיכון 'בליך' ברמת גן – אחד מבתי הספר הנודעים של האליטה המפא"יניקית. אולם כבר מגיל צעיר סירב מיברג להיות אחד מהחבר'ה ולצעוד במסלול הציפיות של 'בן הטובים' הטיפוסי. כשחבריו שרו בגרון ניחר את פזמוני ה'יולה-לה' בקיני התנועה ובמסעות למדבר יהודה ובלעו בשקיקה את תורת הפטריוטיזם הישראלי, הוא העדיף לבלוע ספרים דוגמת 'התפסן בשדה השיפון' ולהאזין לבוב דילן. כשהו אירגנו ערבי 'הנה מה טוב ומה נעים', הוא היה עסוק בכתיבה ל'מעריב לנוער'.

"כבר בהיותו בן 15 החל לאמץ סמלים של תרבות 'ילדי הפרחים' (שיער ארוך, בגדים זרוקים, מוזיקת פופ ורוק), פיתח השקפת עולם רדיקלית ברוח השמאל החדש והוציא לאור עיתוני מחתרת מחאתיים וחילק אותם בין חבריו. כאשר רוב בני השכבה שלו התגייסו ליחידות קרביות, הוא בחר להצטרף לגרעין נח"ל פרטי (ללא זהות תנועתית) שקבע את מושבו ביד חנה, קיבוץ מיוחד במינו שהשתייך לזרם השמאלי ביותר במפה הפוליטית הישראלית, וחבריו, ובכלל זה חברי הגרעין של מיברג, סירבו לשרת בשטחים.

"עם השחרור מצה"ל ב-1975 יצא ללמוד קולנוע ב-Art Institute בסן פרנציסקו שבחוף המערבי של ארצות הברית. אדם ברוך, שהכיר את משפחתו של מיברג, היה הראשון שעמד על כישרון הכתיבה המיוחד של הצעיר הדעתן ופירסם כתבות שלו בכתב העת לאמנות 'מושג'. ב-1980, עם שובו של מיברג ארצה, הזמין אותו ברוך להצטרף ל'מוניטין' ובתוך שנה הוא נעשה רכז מערכת, סגן עורך ועם פרישתו של ברוך בנובמבר 1982 עורך הירחון המהפכני.

"ב-1987 התפטר מיברג מ'מוניטין', עבד חודשים מספר ככתב במקומון 'העיר' וב-1988 הצטרף ל'חדשות', שם היה מנותני הטון. סגנון כתיבתו היה אחד מתווי ההיכר של העיתונות הצעירה ש'חדשות' פיתח. אחרי סגירת 'חדשות' בנובמבר 1993, עבר מיברג ל'מעריב' והיה לאחד הכתבים הפוריים והמובילים בעיתון. הוא הרבה לכתוב על נושאים מגוונים והעיתון הקצה יריעה רחבה במיוחד למאמריו. תקופה קצרה ב-1988 גם ערך את המוסף 'סופשבוע' של העיתון יחד עם ציפה קמפינסקי. להערכתי הוא אחד העיתונאים בעלי ההשפעה התרבותית הגדולה ביותר בארץ בעשור האחרון, בעיקר על צעירים שנושאי הכתיבה, השפה ונקודת המבט של מיברג מדברים אליהם.

רון מיברג, תחנות בחיו

"הזיקה הפסיכולוגיסטית, הניו-ז'ורנליסטית בעליל, של מיברג באה לידי ביטוי כבר בהיותו עורך 'מוניטין' בשנות ה-80'. בירחון התפרסמו כתבות רבות בענייני פסיכולוגיה וכן טור קבוע של ד"ר דוד רודי, צעד שנחשב חריג ואמיץ בנוף העיתונאות באותם ימים. ככותב ב'חדשות' ואחר כך ב'מעריב', הדברים בלטו עוד יותר. מיברג לא היסס לנתח את חיי הנישואים שלו, במאמר גלוי לב בשם 'דיוקן עצמי', שנחרת בזיכרון בעיקר בגלל המשפט: 'עשר שנים אני שוכב עם אותה אישה'".
(פרופ' עוז אלמוג, "פרידה משרוליק")

"מעל כולם עומד רון מיברג. איזה כותב גדול"
(דרור פויר, "החיים בהיר")

"איך זה שלרון מיברג, אחד מגדולי הכותבים בעיתונות הישראלית היום, לא נמצאה משרה בפרינט? מיברג היה עונה שהתשובה נמצאת בגוף השאלה, כלומר במילים 'רון מיברג'. 'רשימה שחורה של אדם אחד', הוא קורא לזה. אני הייתי עונה שהתשובה נמצאת בגוף השאלה, אבל במילים 'אחד מגדולי הכותבים'. דומה שהעיתונות איבדה את היכולת להכיל אחד כזה. ומיברג הוא כותב משוכלל, תובעני אפילו, כזה שדורש קשב מקוראיו. ידיעתו רחבה ועמדותיו מתריסות. תמנו את רשימת התכונות הללו באוזניו של מו"ל ממוצע, והוא יתחיל להתגרד בעצבנות"
(איתי זיו, "העיר")

"אני מאוד אוהב את רון מיברג ויותר ממעריך את כתיבתו"
(דורון גלעזר, "עובדה")

הנער רון מיברג

"אני אוהב לקרוא את רון מיברג, בגלל אומץ הלב האישי. הוא עיתונאי שלא עושה לעצמו הנחות כשהוא כותב על עצמו ועל משפחתו, ואני מאוד מעריך את זה. בקטעים האלה הוא נראה לי כמו איזה קמיקזה שהולך עד הקצה עם עצמו. אין הרבה אנשים ששמים את הביצים שלהם על השולחן ובכתיבה הזאת, על משפחתו, הוא עושה את זה"
(אודי אשרי, "העיר")

"מיברג ערך את 'סופשבוע' בתקופתי, והבנאדם יודע מה קורה בניו יורק בכל זמן נתון יותר מראש העיר"
(רענן שקד)

"מיברג אומר לשרי אנסקי המופלאה 'אנשים הם בוגדניים'. אי אפשר ממש לתאר את האינטונציה הנכונה בה מיברג אומר זאת, בקול המעט מונוטוני שלו, בנעימה שטוחה שמסתירה מתחתיה פליאה ילדותית עצומה ואכזבה קשה ואמיתית. כזו שהיית מצפה לשמוע אצל נער פגוע בן 15 שנכווה בפעם הראשונה בחיים, ולא ממי שהיה מבכירי העיתונות הישראלית כל כך הרבה שנים. לי זה שבר את הלב"
(לילך וולך, "נענע 10")

"יש רק דרך אחת לכתוב על רון מיברג: בידיים רועדות, כמעט בחרדת קודש. זה היה נכון גם לפני עשר שנים, רק שאז נבע הפחד מתגובה מושחזת של מיברג עצמו שתשסף את הקורבן כאילו היה סטייק פורטרהאוס של פיטר לוגר. היום מגיע החשש ממחוזות החמלה והצער. והמפחד שאולי הוא צודק…האיש שהיה אחד הכותבים המלוטשים והמרתקים בתולדות העיתונות העברית יושב עכשיו במיין שבקצה העולם האמריקאי"
(ירון טן-ברינק, "ידיעות אחרונות")

"אין שני רון מיברג בעיתונות.
הוא היצר הפרוץ בעיתונות.
הוא האגו המשתולל בעיתונות.
חרדת הקיום שלו היא ספרות.
השחצנות שלו כשל ציפור פצועה.
אפילו האוטיזם שלו תקשורת מעולה.
השגיאות שלו מעוררות לב באנושיותן.
האובססיות שלו הן עמדה מול העולם.
הוא נציג מעולה של החילוניות בעיתונות.
רון מיברג חייל עיתונות מהמדרגה הגבוהה.
אתה לא טועה בטקסט של מיברג. באינטנסיביות הכתובה שלו, במניפת המבט שלו, בגילוי הלב שלו, באקסהביציוניזם שלו, בארכיטקטורת הכתיבה המיוחדת לו, ברעב הכתיבה שלו, הוא משקע עצמו בעיתון ללא גבול. אנשים למדו לאהוב את עוצמת הללא-גבול שלו".
(אדם ברוך,"העיר")

ישראל
34
24°C
 
מיין
06
23°C
 
״אחר״, מגזין לתרבות, תקשורת ופנאי מייסד ועורך ראשי: רון מיברג סגן עורך: עמי ברנד עיצוב ובניית האתר: אבנר מיברג אמהות ההמצאה: בירנית גורן, פזית בנימין