לדלג לתפריט
מתבדח עם רופאיו

סופשבוע אבוד

רון מיברג בסך הכל ביקש לחדש כמה מרשמים, אך מצא את עצמו מאושפז בבית חולים בעקבות חשד לאירוע לב חמור. בסוף הוא יצא מזה בחיים

, מיין | 02/09/2017, 22:42

להגיב

בדיקות אק"ג שנראו כמו 6.9 בסולם ריכטר. רון מיברג

אף על פי שד"ר זלניק נעזר במכשיר שמיעה בעצמו, מהסוג הסקסי, הזעיר ומעורר הקנאה עם הסיב האופטי השקוף, נדרשות לו שתיים־
שלוש דקות לזכור שאנחנו באותה הסירה. אלא שמכשירי השמיעה שלי אבדו בטיסה לפני כמה שנים ומאז לא נמצאו לי כ–5,000 דולר להחליף אותם. אבל הוא מיד מתעשת וחוזר על מילות הפתיחה שהן תמיד מחויכות ואופטימיות ועושות את מיטבן להתעלם ממצבי האובייקטיבי.

ד"ר זלניק צמצם את תדירות הפגישות שלנו לפעמיים בחודש מאז שנעמי עזבה לפיטסבורג. לדעתי גם משום שהיה הרופא שלה וידע כמה שניתן לדעת על זוג מבוגר שהיה זמן רב כל כך יחד, וגם משום שכנראה הוא מתאר את האפתיה שלי כסוג של תחושה אובדנית. היה עוזר אילו הייתי סוגר את הפה הגדול שלי ולא מספר לו, בדרך אגב כמובן, על הקולט 0.45 מודל ACP 1911 שקניתי בבנגור, ושאותו אני שומר במגירה בשולחן הלילה ליד המיטה.

תמיד רציתי אקדח במיין, שאלה של הגנה עצמית במדינה מוכת מיליציות ושל חיים לבד בבית גדול שאת רוב חדריו איני מבקר, הפרוץ לכל דכפין אצל מי ששמיעתו לא תציל אותו מצעדים מתקרבים. האם זלניק הוא הרופא הטוב ביותר שהיה לי? לפחות בשלישייה הפותחת. האם שם משפחתו הזועק את זהותו לשמיים קשור לחיבתו ליהודי נודד שנקלע לקליניקה שלו בדיר אייל, שהנסיעה אליה נדמית כטיול בנורמנדי כולל גשר ברזל ירוק וגבוה בעל מסלול אחד?

עד היום לא אזרתי אומץ לשאול אם הוא, אתם יודעים. גם משום שזו לא שאלה ששואלים במיין. פשוט לא. וגם משום שהרמתי לו סופגניות רבות להנחתה והוא לא חבט באף אחת מהן. נאנחתי על בדידותי בפסח, אולי אצום ביום כיפור, הזכרתי אוזני המן וגפילטע פיש. גורנישט. בדבר אחד אני בטוח: זלניק לא אירי. לגבי השאר – פחות.

כאמור, יש דברים שלא עושים במיין. כמו להתלונן. זו אינה מדינה לקוטרים. ממקומה בתחתית רשימת המדינות המצליחות באמריקה, מיין מלוהקת באנשים קשים, צרובי שמש וסחופי רוח, חלקם דייגים, חוצבי שיש, אנשי מלאכה קטנים ובעיקר נותני שירותים לתיירות
קיץ וחורף. יש מקומות קשים למחיה כמו ישראל. ויש מקומות קשים כמו מיין. לכן צומח כאן זן חדש ומסעיר של ספרות נואר לצד מניפסטים אקו-פוליטיים כמו The Beans of Egypt. כלל לא מפתיע שסטיבן קינג חי במיין.

בדרך לזלניק יירטה אותי רעיה, שאינה יודעת או מסרבת לדבר על זהותה ומקורה (היא אומרת שהוריה מניו יורק אבל נראית כמי שחוזרת ממשמרת חדר אוכל בקיבוץ), ושלחה אותי לעשות בדיקת דם תקופתית. לרוב דוקרים אותי כמו כרית סיכות של תופרת, אבל האחות הוותיקה קלעה לווריד בעקיצה הראשונה. זו הייתה בדיקת הדם הכיפית ביותר שלי באותו סופשבוע. לחץ הדם שלי היה כשל תינוק. דופק פלגמטי. התברר שאני יכול לדבר חופשי משום שנעמי כבר איננה פציינטית שלו. שאלה גיאוגרפית אני מניח. על הפרק הייתה דלקת הפרקים הפסוריאטית שלי שעושה בי שמות מאז הפסיקה חברת התרופות, נקרא לה מנגלה, לסבסד (עם אובמהקייר) את זריקות ה-Humira שהשיבו לי את חיי.

מי שצופה בטלוויזיה באמריקה, מתרשם בהפסקות הפרסומות שפסוריאזיס היא המחלה המטרידה ביותר אמריקאים בימים אלה. יש בשוק לפחות עשר תרופות ביולוגיות חדשות שלנטילתן עלולות להיות תופעות לוואי הרסניות כמו סרטן ועם תועלת לא מכוונת כמו הקלה ניכרת לחולי קרוהן ותסמונת המעי הרגיז. עם Humira עורך יהיה חלק כשיש, נשים וגברים יסכימו לשכב איתך, והיציאות שלך יהיו למוזיאון. כמו בתחומים אחרים באמריקה המושחתת והמשוסעת של הימים הללו, התברר שחברת התרופות מעלה אותך על קרס
במימון השנה הראשונה וחותכת אותך בשנייה. כל הניסיונות לפרוץ את דרך בורמה הפרמקולוגית עלו בתוהו, וזה מה שד"ר זלניק רצה לבשר לי. עוד בשורת איוב בעונה רוויה בשכמותה ומסלול כאב מחודש למיטיבי לכת.

אז מה? שאלתי, נחזור לאופיאטים. זלניק אמר שיתערב אישית וישלח מכתב שיבהיר את מצבי לאשורו. שאלתי אם יש לדעתו מקום נוסף בעולם שבו מצפים ממך להוציא חצי מהכנסתך על שתי זריקות בחודש. הוא המליץ לשאוב לי את הברך, אבל אותו בוקר לא הרגשתי משהו וביקשתי דחייה. רציתי לומר "שבת שלום" אבל התאפקתי. למה לי.

* * *

בשלוש הייתה לי פגישה עם יועץ ציר, כך הוא נקרא, שזלניק התעקש שאראה. לכן הייתי בחניה של בית החולים "בלו היל", מסרב לוותר על השיר האחרון באלבום החדש של ג'ייסון איסבל כאשר הטלפון צלצל. אישרתי שזה אני, ואישה היסטרית צעקה עלי להפסיק לעשות
מה שאני עושה ולקחת את עצמי מיידית לחדר המיון הקרוב. בדרך כלל זה מסוג הטלפונים שגורם לזיעה לזנק מהמצח, לידיים לרעוד ולפיק ברכיים, אבל דבר מאלה לא קרה לי. מה שהפחיד אותי אף יותר. הבנתי שחודשים של דיבור בשוויון נפש מוחלט באשר לעתידי היו יותר מפאסון דה פארלה. זה מה שהרגשתי, לשם הגעתי. למה? שאלתי.

כי הפוטסיום (אשלגן) שלך בשמיים.

לרוב אני מבין ברפואה, אשלגן היה חדשות עבורי. ומה? אתה כבר בפרפור חדרים בלב בדרך לדום לב, במיון אפשר להחיות אותך, את מצב רוחי אפשר להבין על פי העובדה שיצאתי מהמכונית, הלכתי למקום שבו נקבעה הפגישה, הסברתי ליועץ ששלחו אותי למיון
וחיכיתי מול הדלת הסגורה עד שקראו לי. בבדיקה חוזרת האשלגן היה 7.8. לא מומלץ. באק"ג היו פסגות מסוכנות שנראו כמו 6.9 בסולם ריכטר.

בית החולים בלו היל, מיין. "לתת לדובים" לא הצחיק את האחות

מיד חטפתי שתי אינפוזיות, מוניטור לב, ואחות אחת התיישבה לידי כאילו הייתי ממצא ארכיאולוגי נדיר. כל פעם שנכנס לוחש ליהודים אחר, נאלצתי להסביר שאני כבד שמיעה. כך קרה שכולם בחדר התחילו לצעוק. אז הגיעו הטפסים. אמצעי הזיהוי המקובל ביותר באמריקה כיום הוא תאריך הלידה. לפחות משהו שאני זוכר. כשהאחות שאלה לגבי Next of kin, קרוב משפחה לקשר, הבנתי שאין לי. מה יעזור אם אתן את פרטיה של אחותי בישראל? באמריקה אין לי. גם צוואה אין לי. אז מה לעשות במקרה ואדוני… "לתת לדובים".

לא הצחיק. אתה חתום על תרומת איברים? ניסיתי אבל אמרו לי שאין שום דבר ששווה לתרום. הקריאטינין היה גבוה ותפקוד הכליות
נמוך מהרגיל. האשלגן עולה כאשר הכליות לא עושות את העבודה.

 

* * *

מי שהיה בבית חולים מכיר את הזמן האלסטי, הוא מאבד מחשיבותו, הוא עומד במקום. בעיקר העיקה עלי הידיעה שהשארתי בית פתוח עם שלט למכירה תקוע על הדשא. לכן הבהרתי לצוות המסור שאנחנו בסד של זמן וצריך להתקדם. האשלגן לא ירד, הלילה כן. התחלתי
להתלבש. הביתה, אמרתי. אתה יכול למות בבית, אמר הרופא שהוזעק. עד כמה אתה חושב שזה מפחיד אותי, אמרתי ונתתי לו להציץ בעיני. אסור לי לתת לך ללכת, אבל אתה יכול לברוח, אם זה מה שאתה שואל. כשהייתי לבוש ונעול, אחות אחת הסבירה לי כמה לא נעים למות מדום לב לבדי. אמרתי לה שכמה מחברי הטובים מתו מדום לב וצייצתי בטוויטר: "דנקנר, אני בא!".

זה היה להיט מיידי.

בסוף נכנעתי ולא מסיבות אנוכיות. ניסיתי לחשוב מעבר לקצה האף שלי. במחלקה הכירורגית הניחו עלי חלוק פרום מאחור, לא לפני זובור שנשגב מבינתי. נשאלתי אם זה יהיה בסדר ששתי אחיות יפשיטו אותי ויעברו בקפדנות על גופי לפני שאני מתקבל למחלקה. לקח לי דקה להבין. מדיניות חדשה של חברות הביטוח כדי שחלילה לא אגניב לחשבון מחלה שלא עלו עליה ואדרוש אחר כך פיצויים על כך שנדבקתי בה בבית החולים.

אתה יודע שאין לך מה להפסיד כאשר אחיות מושכות את התחתונים למטה וחושפות, בעיקר בנסיבות המסוימות, עכברון מכווץ מבהלה מסתתר בחורשה דלילה. לרוב כשיש לנו זמן ועניין אנחנו מנסים לרווח אותו באצבעות כדי לתת אשליה של נפח גברי. אני? מה אכפת לי. אז נדלק הפנס וג'סטין, שאותה הכרתי כקופאית בקו–אופ וגם היא זכרה אותי, האירה את חריץ התחת שלי, שאינו היעד התיירותי המומלץ של אף אחד, גם לא של בר רפאלי.

לזכותי ייאמר כי הורדתי בשנה האחרונה קרוב ל-30 ק"ג, כך ש"שמן" לא היה אפשר למלא בטופס. אחר כך השכיבו אותי במיטה, חיברו אותי למוניטור לב וניסו לגרום לי להרגיש בנוח.

* * *

מי שאוכל אספרגוס יודע שלשתן שלו יש ריח של אצטון. אשלגן גורם לעורך להדיף ריח של נשק כימי, משהו נורא. הטיפול? אין משהו גאוני. צריך לשטוף את האשלגן מהגוף ולקוות שהכליות יתאוששו מהתעוקה. בדרך כלל תפקוד הכליות שלי הוא 45, שזה שלב שלישי מתוך ארבעה, כעת הייתי ב-32. לא דיאליזה, אבל בדרך. כדי לשטוף את האשלגן שותים סדרה לא נגמרת של בקבוקונים של חומר שאי אפשר שלא לתאר אותו כנזלת בצבע שוקולד. שניים ביחד והחומר אמור לשטוף את המעי.

באינפוזיה קיבלתי חומר לשטיפת השתן. שני אזורים בחיי המועדים לפורענות גם בתנאים הטובים ביותר ושניהם נבדקו יסודית לפני זמן קצר בלבד. מעל כל ההילולה הזאת רבץ הוויקאנד, שכידוע אינו הזמן הפעלתני ביותר בבית חולים. רוב הזמן, כך אומרים, מחכים לרופא האחראי. במיין רופא אחראי על כל בית החולים ולא על המחלקה. בשבת בבוקר הביאו אמבולנסים חבורה של צעירים שלקחו מנת יתר של משהו וניסו לייצב את מצבם. ניו אינגלנד היא אחד המוקדים של מגיפת הנרקוטיקה המכה באמריקה.

הזמן באשפוז אלסטי ומאבד מחשיבותו. בית החולים בלו היל, מיין

תהיתי אם אני מכיר מישהו שיכול לעבור בבית, לבדוק שהכל בסדר וגם להביא לי כמה דברים. ההתלבטות הייתה בין אחותה של נעמי, המתווכת שמנסה למכור את הבית, ומקס מחנות היין שאיתו רבתי לפני שנה. ירדתי מזה. לא באמת דאגתי. לפרוץ לבית במיין זה סוג של בזבוז זמן, יותר משתלם בית מרקחת. מתישהו, מתוך ערפילי התרופות, נכנס לחדר ארלו גאטרי, שהוא בן 70 ועם תלתלים לבנים עד הכתפיים. במבט שני, זה לא היה ארלו גאטרי אלא ד"ר קריבך, הרופא הראשי, שבישראל ספק אם היו מניחים לו להסתובב כך אבל לכן אני במיין.

הייתי אחרי התייעצות עם שיקי, נפרולוג הטוויטר, שאותו הכרתי כשהיה בבוסטון, והדיאגנוזה שלנו הייתה שהתרופה לדילול דם שקיבלתי כדי שתהיה ידידותית לכליות, עשתה את שהיא עושה לעתים: ההפך. היא חיבלה בפעולת הכליות והעלתה את האשלגן. ארלו הסכים איתי ואמר שיעשה מאמץ לשחרר אותי בסוף הסופשבוע אם האשלגן יתייצב. רוב הזמן הייתי בשירותים, לא שזה חשוב. עד שראיתי חלקי ריאה. האשלגן ירד מתחת ל-5 והלב התייצב. לא חיכיתי ולבשתי את בגדי, הייתי בשל, דביק, מכוסה מדבקות, דקור ככברה ועייף.

לפי כמה משיחות הטלפון שקיימתי מהמיטה, חשדו האחיות שאני פולני כנראה בשל האותיות הגרוניות. אני חייב לומר שהאוכל אינו אכיל ולא נועד למאכל אדם. אני מכיר סוסים שלא היו נוגעים בו. שום דבר לא היה מאבות ומאמהות המזון שאני מכיר. הזקן במיטה הסמוכה שנראה כמו שהרגשתי, חיכה בנימוס עד שהתלבשתי. נימוסי השתפרו בשנותי במיין. ניגשתי להיפרד ממנו ולאחל לו בריאות. "לא יכולתי שלא לשמוע אותך מדבר בטלפון", אמר בקול חלש, והוסיף "שלום" בעברית.

אמרתי שלום והלכתי.

 

ישראל
02
20°C
 
מיין
33
9°C
 
״אחר״, מגזין לתרבות, תקשורת ופנאי מייסד ועורך ראשי: רון מיברג סגן עורך: עמי ברנד עיצוב ובניית האתר: אבנר מיברג אמהות ההמצאה: בירנית גורן, פזית בנימין

להגיב