לדלג לתפריט
חו"ל עם ילדים

מעברים ומעבורות

ביולי אוגוסט אורזים רבים את עצמם ואת ילדיהם ונוסעים לגלות עולם. המשפחה של יעל סגל-רודר לא נאלצה לעבור בנתב"ג והטיול המשפחתי לאיטליה ולצרפת יצא מאנגליה בדרך הים עם המכונית הפרטית. הנופים מרהיבים, הקפה משובח והילדים? גם הם חזרו מלאי חוויות

| 02/09/2017, 2:30

להגיב

אגם לוד, אאוסטה, איטליה. ותודה למשפחה ולחברים הטובים שהזמינו (צילום: יעל סגל-רודר)

התלבטתי איך לסכם שבועיים של טיול ביבשת. המדענית שבי רצתה לסכם במספרים: 4,000 ק"מ, 4 מדינות, 18 קילומטרים לליטר בממוצע, שלושה ילדים. אבל זה לא מאמר מדעי ואני לא רוצה לסכם בגרפים סטטיסטיים.

חופשתנו התאפשרה בעיקר תודות לחברי משפחה טובים שהזמינו אותנו להתארח בבית הנופש הקסום שלהם בעמק אאוסטה בצפון איטליה. את המסע התחלנו ב-3:30 לפנות בוקר כדי להגיע למעבורת הראשונה שיוצאת מדובר באנגליה לקאלה בצרפת. בן התשע היה כל-כך עייף ואומלל, שהלבשתי אותו סווטשירט וגרביים במיטה, והוא נרדם ברגע שהתנענו את המכונית.

הנסיעה בשעת בוקר מוקדמת הייתה נעימה מאוד. ראינו את הזריחה על ה-M25 הידועה בכינוי מגרש החנייה הגדול בבריטניה. התגברנו על ההתרגשות של הפעם הראשונה שבה אנו חוצים ברכב את התעלה ונמנמנו קלות עד שחופי צרפת היו קרובים.

כמה שעות נהיגה על כבישי האגרה הצרפתים הובילו אותנו לתחנה הראשונה בטיול, ריימס. בירת מחוז שמפיין, שבה לנו בדירה מודרנית וחמודה במרכז העיר, חמש דקות הליכה ברגל מהקתדרלה המפורסמת בה הומלכו מלכי צרפת.

סיירנו במרכז העיר ברגל בגשם שוטף, מוצאים מחסה במסעדה לא ראויה להתייחסות שהמלצרים בה לא ממש הסתדרו עם הביטוי "נטול גלוטן" למרות שדיברתי צרפתית. חזרנו לדירתנו כדי לנוח ולהתכונן ללילה בו לובשת הקתדרלה חג ועל חזית הכנסייה מוקרן מופע אור קולי.

לא התאכזבנו. העיר הייתה כמעט ריקה מתיירים. המראה של השמיים משחירים מעל הקתדרלה היה דרמטי, העננים התפזרו והלילה היה בהיר וקריר. המופע אכן היה יוצא דופן. הילדים כבר היו עייפים אבל העקשנות השתלמה. על חזית המבנה העצום הוצגה ההיסטוריה של בנייתה, יצירות האומנות בהם היא מופיעה והאלמנטים האדריכליים, מלווה במוזיקה וללא הסברים.

על אף המחלוקת המשפחתית הקבועה בה אני חסרת סבלנות לכנסיות והבעל היה שמח להיכנס לכל מבנה היסטורי ברדיוס של 5 ק"מ, הסכמתי שאכן קתדרלת ריימס היא יוצאת דופן.

הקתדרלה בריימס, צרפת. גם למי שלא מעריץ את מארק שאגאל (צילום: יעל סגל-רודר)

למחרת התייצבנו לביקור בתוך המבנה אחרי ארוחת בוקר מהבולנז'רי השכונתי. בין כל חלונות הוויטראז' העצומים נמצאים גם חלונות שעיצב מארק שאגאל. גם מי שאינו נמנה על מעריציו יתרשם מהיצירה, במיוחד כאשר שמש הבוקר מאירה דרכם סצנות שונות מהברית הישנה והחדשה.

נפרדנו מריימס הנאה וחזרנו לאוטוסטרדות שיובילו אותנו במעברי האלפים לאאוסטה באיטליה. הבת האמצעית הביעה טרוניה כי רוב צרפת נראית כמו אנגליה, כלומר שדות משובצים בעיירות, עד שהגענו להרים. שם השתנה הנוף דרמטית וחלק מהפסגות היו עדיין מושלגות. לפני מנהרת המעבר בשמוני נתקענו בפקק של שעתיים בשל תאונת דרכים.

למרבה ההפתעה דווקא כאן הילדים גילו סבלנות ותושייה בעוד אני הייתי על סף התמוטטות נפשית. הקשבנו לפודקאסטים של מלקולם גאלדוול. משונה, אבל הם די הצילו את המצב. והחטיפים שקנינו בכל עצירה בדרך.

התרעמנו מאוד על האגרה שנדרשנו לשלם כדי לחצות את ההרים. יותר מ-40 יורו. אבל האור בקצה המנהרה הייתה איטליה. הגענו לביתם של חברינו עם תחילת השקיעה וחיכתה לנו ארוחת ערב מנחמת של בית.

בגלל שטעיתי בתאריכים (הרגל נפוץ אצלי שמחייב אותי לעבור על כל הזמנה של מלון 10 פעמים עם לוח שנה ויומן) חברינו גילו כי הם מארחים אותנו לשבוע ולא לארבעה ימים. הם קיבלו את החדשות ברוח טובה ושמחה ואילו אני רציתי לקבור את עצמי. כמובן שהאירוח לו זכינו בביתם היה נפלא. הבדיחה הקבועה הייתה "ניתן לכם ציון 10 בבוקינג".

* * *

בילינו שבוע מופלא באאוסטה, המחוז הקטן ביותר באיטליה. חברינו גרים בדירה עם גינה צמודה הצופה להרים. כל בוקר שתיתי קפה מול הנוף המרהיב שמשתנה עם כל שעה של היממה וכל עונה. זהו ביקורנו השני באאוסטה. בפעם הקודמת ביקרנו באמצע הסתיו.

קשת על עמק אאוסטה. נראה כי אף פעם אי אפשר למצות את האזור (צילום: יעל סגל-רודר)

הפעם ההרים לא היו מושלגים אלא ירוקים, משובצים בשדות פרחים. נראה כי אף פעם אי אפשר למצות את האזור או להשתעמם ממנו ואולי זו רק אני שמרגישה כי איטליה היא ביתי הרוחני. לא את כל השבוע בילינו יחד. אנחנו יודעים שלא קל לארח באופן אינטנסיבי.

טורינו. קיץ בעיר הגדולה (צילום: יעל סגל-רודר)

לעיר הגדולה טורינו נסענו רק אנחנו, ביום חם במיוחד. העיר הייתה פחות ממרשימה. כל יציאה מהמרכז ההיסטורי הובילה למקומות שנראו מוזנחים ואומללים, ואולי בגלל שהיה יום ראשון, רוב החנויות והשווקים היו סגורים, המקום נראה עצוב במקצת. המוזיאון המצרי היה מעניין אם כי בן התשע שהפגין תסמינים חריפים של גמילה אחרי שעתיים ללא הטאבלט היה כדבריו: "משועמם".

מפלי גרנד נסיונל פרדיסו. להיטמע ביופי (צילום: יעל סגל-רודר)

את שאר השבוע בילינו בחיק הטבע. יצאנו לטייל במפלים בפארק נסיונל גראנד פרדיסו, הפארק הלאומי הראשון שהוכרז באיטליה. עלינו לאגמים ופסגות הרים ברכבלים ומעליות סקי בהם נדנדו רגליים שהרחק מתחתינו ההרים ונוף מרהיב.

אחת הנסיעות ברכבל הייתה בסופת ברקים תוך גשם שוטף. חוויה משעשעת שסחטה מאתנו קריאות התפעלות, זעקות בהלה והרבה מאד צחוק משוחרר. חצינו את מעבר ההרים הגראן סן ברנר לשווייץ וערכנו פיקניק לשפת נחל מפכפך שמעלינו פסגות האלפים. דילגנו באחו הפורח כאילו אנחנו היידי בת ההרים או מריה מצלילי המוזיקה. נתנו לעצמנו להיטמע ביופי.

* * *

החוויה המסעירה ביותר הייתה ראפטינג בנהר הדורה באלטה היורד מהמון בלאן (מונטה ביאנקו אם אנחנו מקפידים על האיטלקית שלנו) וחוצה את כל עמק אאוסטה. חברינו הותירו לנו לעבור בעצמנו את ההרפתקה. הנהר שוצף ומלא אשדות. חלקו הראשון של השיט היה "למבוגרים בלבד", מגיל 16 ומעלה.

ראפטינג בנהר שוצף ומלא אשדות בדורה באלטה. זכינו במדריך מרגיע (צילום: יעל סגל-רודר)

הפעם הראשונה של בכורתי בראפטינג. קצת חששנו לפני הכניסה לנהר. לעוף מסירה ולהיסחף בין הסלעים והזרם העז והקפוא נראה מאיים למדי, אבל המדריך שלנו, ספרדי חמוד ואנרגטי הרגיע אותנו שאם נשמע להוראות הכל יסתדר על הצד הטוב ביותר.

מאמצי החתירה שלנו היו מגוחכים ואת רוב העבודה עשה המדריך כאשר סירת הגומי שלנו נחבטה בסלעים ובגלים ונשטפנו במי הקרח תוך כדי שאנו אוחזים בחבל כדי לא ליפול לנהר. אחרי כ-20 דקות בהם הטלטלנו מאשד אחד לשני חסרי נשימה, עצרנו את הסירה והילדים עלו. ציפינו שמכאן השייט ייראה כמו קייאקים בחצבאני. לא מינה ולא מקצתיה. ההמשך היה פחות סוער אבל לא מאוד רגוע.

גם הילדים קיבלו מנה לא מבוטלת של טלטלות ומים בפנים. כולנו היינו שטופי אדרנלין. באחת הטלטלות הסנטר שלי נחבט בסירה. שלא רק זיכרונות אלא גם צלקת קטנה תישאר.

אחרי השבוע בהרים, נפרדנו מחברינו וירדנו אל קוליקו על שפת אגם קומו. גם באזור זה כבר טיילנו לפני שלוש שנים, בסוף אפריל. ההבדל בין האביב לקיץ עצום, במיוחד החום העז ששרר בתחילת אוגוסט.

למרבה המזל היה לנו מזגן בדירה ששכרנו, התקן לא אופייני לאירופה שהעלה מאוד את רמת החיים. שהינו ממש על שפת האגם, מה שאפשר ללכת כל בוקר לחוף ברגל. קוליקו נמצאת בצפון קומו ולא הייתה עמוסה בתיירים על אף שיא הקיץ, כמעט כולם סביב היו מקומיים ונראה שהשתלבנו במרחב כי רוב הזמן פנו אלינו באיטלקית.

אי אפשר בלי כמה מילים על אוכל, למרות שאני לא מומחית גדולה אני חובבת נלהבת. בתי הבכורה היא צליאקית, מה שמונע ממנה לאכל דברים המכילים גלוטן שנמצא בעיקר בחיטה, שעורה, וכוסמין.

מבחר מנות מהמסע ליבשת. לא מומחית גדולה אבל חובבת נלהבת (צילום: יעל סגל-רודר)

בטיול שעשינו לפני שלוש שנים גילינו כי איטליה היא מעוז של אוכל נטול גלוטן. בכל סופרמרקט בינוני יש מדור ייעודי ובו לחמים, פסטות, וחטיפים נטולים. כל מסעדה (כמעט) מציעה אפשרויות חלופיות. ברחוב הסמוך לדירתנו בקוליקו, הייתה מסעדה שהגישה תפריט פיצות עצום ללא גלוטן.

העובדה הפשוטה הזו שימחה את הבכורה עד בלי די. שבע דקות נהיגה מהעיירה במרכז מסחרי חדיש, שוכן סופרמרקט עצום בשם "איפראל", שהפכנו לאתר עלייה לרגל. נודה על האמת.

הסיבה המרכזית לכך שרצינו לנהוג לאיטליה היא כדי שנוכל למלא את תא המטען בפסטה, גבינות, יין וזה מה שעשינו. על אף שלרוב בישלנו ואכלנו בבית, או קנינו מצרכים לפיקניק, הקפדנו גם לדגום כמה מסעדות כדי להכיר את התרבות ואת המאפיינים של כל מחוז.

באאוסטה גילינו כי הפולנטה (דייסת תירס סמיכה) היא המאכל הנפוץ והיא מוגשת עם הגבינה המקומית, הפונטינה. את אחת הפולנטות המוצלחות ביותר אכלנו בכפר קטן סט. ז'אן דה גרסוני, במסעדה משפחתית בה השף הוא איטלקי מקומי שנישא למהגרת מהודו והתפריט מבוסס על מרכיבים אזוריים כמו פטריות ובשר ציד.

בארוחת טעימות במסעדת אגריטוריסמו (תיירות חקלאית, מלונות בוטיק ומסעדות בחוות מקומיות) בעיירה נוס, התמוגגנו מרביולי מהטעימים שאכלתי. בערב הפרידה מחברינו החלטנו לגוון ובילינו במסעדה יפנית שהגישה סושי מצוין.

במחוז לומברדיה, בו נמצא אגם קומו, אכלנו יותר דגים ופסטה. זכורים לטובה טרטר טונה אדומה, ופריטו מיסטו של פירות ים מטוגנים בבלילה. גלידה היא אחד מאבות המזון שלנו לכן הקפדנו לדגום כל גלידריה שהכריזה על עצמה כארטיג'נלה כלומר בעבודת-יד. המנצחת לטעמי היא גלידת פיסטוק.

אסכם בקפה. כל תחנת דלק עלובה באיטליה מגישה אספרסו טעים, ועשוי לעילא. אחרי שלוש שנים באי הבריטי בו המקום היחיד בינתיים שמצאנו בו קפה ראוי הוא אצלנו בבית, איטליה היא גן-עדן לחובבי המשקה. יש לציין את השילוב המנצח אפוגטו, בו משתלבים אספרסו וגלידה בהרמוניה מופלאה.

לא הסתפקנו רק בגלידה ושחייה באגם וגם יצאנו לטיולים. עלינו למעבר ההרים ספלוגה ושוב עברנו לשווייץ, בגובה יותר מ-2000 מטר, מוקפים בפסגות הנישאות של האלפים.

אגם ספלוגה, גבול איטליה-שוויץ. הילדים הביעו נכונות לעבור לגור באיטליה (צילום: יעל סגל-רודר)

בקרנו במבצרים הסמוכים לעיירה, אחד עתיק ואחד מודרני, ולמדנו שכנראה במהלך ההיסטוריה הצבא האיטלקי, בניגוד לאבותיו הרומים, לא חזק בלחימה. בעיקר נהנינו מהעיירה התוססת והחמודה והנופים המרהיבים המקיפים אותה.

הילדים הביעו רצון לעבור לגור שם. הם מוכנים ללמוד איטלקית. בערב האחרון שלנו באיטליה, פרצה סופה. כל אותו הלילה ברקים, רעמים וגשם עז סימנו לנו כי תם ביקורנו.

למחרת ארזנו את כל מטלטלינו כולל מכונת קפה חדשה, צידנית עמוסה, ושק פסטה ונסענו לצרפת, הפעם דרך שווייץ. למרבה ההפתעה לא שילמנו אף לא פרנק אחד על הנסיעה באוטוסטרדות והמנהרות השווייצריות.

עצרנו לקפה, שהיה אחד הגרועים בחיי. כאילו רק מצד אחד של הגבול מגישים את המשקה בצורה מיטבית. כמו כן הרבצנו קצת ציונות בנוער בעיר באזל, במלון "שלושת המלכים". החדר היה תפוס אז צילמנו את המרפסת בה ייסדו את מדינת היהודים מהרחוב. את היום סיימנו בצרפת, בעיר קולמאר.

קולמאר, צרפת. האלגוריתם של גוגל הכתיב (צילום: יעל סגל-רודר)

את הדירה בקולמאר הזמנו ברגע האחרון, יומיים לפני שעזבנו את איטליה. מעולם לא שמעתי על המקום לפני כן, זו הייתה נקודה על הנתיב שבחר האלגוריתם של גוגל, לנסיעה שלנו חזרה לאנגליה. ממש לפני שיצאנו לדרך, ביקשתי מהבכורה שתבדוק לאן אנו אמורים להגיע.

חשבתי שאולי נשהה בעיר תעשייה סתמית וכעורה בדרך, בדומה לבירמינגהאם או לסטר. הסתבר לנו שקולמאר היא מעין דיסנילנד ימי ביינמית, ששוכנת במחוז אלזס. הביטוי כבר השתרש במשפחתנו "עיר תעשייה מכוערת". החיסרון המרכזי של המגורים במרכז ההיסטורי, היו נחילי התיירים ברחובות ופעמון הכנסייה מול החלון. שלוש קומות ללא מעלית היו אתגר לא פשוט עם מזוודות.

בילינו אחר-צהריים נעים בשוטטות ברחובות המצועצעים והצבעוניים להפליא. מקולמאר לקאלה הייתה נסיעה ארוכה מאוד וחסרת עניין, ואותו לילה לנו בפונדק דרכים מהמאה ה-16 ליד קנטרברי, אוכלים פיש אנד צ'יפס לארוחת ערב כמו אנגלים טובים.

צוקי דובר, אנגליה. טיול אחרון לפני החזרה לשגרה (צילום: יעל סגל-רודר)

לפני שפנינו הביתה, הלכנו לאורך צוקי דובר הלבנים בבוקר חם ושמשי להפתיע. עלינו גם לטירה העצומה והמרשימה. משקיפים על צרפת. משם יצאנו לארבע וחצי שעות נסיעה צפונה דרך ה-M25 הנורא ופקקי שעת העומס.

שבנו לשגרה. ימים אפורים, שמיים מעוננים, גשם דקיק, וקריר. אוגוסט אנגלי במיטבו. נותרתי עם התמונות, טעם של אפוגטו, מכונת קפה חדשה וצלקת קטנטנה בסנטר.

 

ישראל
02
20°C
 
מיין
33
9°C
 
״אחר״, מגזין לתרבות, תקשורת ופנאי מייסד ועורך ראשי: רון מיברג סגן עורך: עמי ברנד עיצוב ובניית האתר: אבנר מיברג אמהות ההמצאה: בירנית גורן, פזית בנימין

להגיב