לדלג לתפריט
הוקרה

יוסמיטי סם

לא בקלות מכנים מישהו "אחד בדורו". הוא צריך להרוויח את התואר ביושר. סם שפרד שהלך לעולמו הרוויח. רון מיברג מסביר למה

| 12/08/2017, 12:40

להגיב

סם שפרד

סם שפרד. נוסף על כשרונו, היה אחד הגברים הנאים באמריקה

הוא נחשב המחזאי האמריקאי הגדול בדורו ומאז 1964 הוא שרטט את קפלי הקרקע של ארץ ענקה ומיתית, שלפניו כמעט ולא ניתנה עליה הדעת בתפאורה המהוגנת של דרמה קונבנציונלית.

סם שפרד, כמו וולט וויטמן, היה ענק חובק כל. מחזותיו נסקו לשחקים מעל חבלי ארץ שוממים במערב התיכון, העלו על נס את המרחבים פתוחי הידיים, את האנרגיות, את האופטימיות הנאיבית של ארצות שזה מקרוב נגלו. "אני אמריקאי", צרח גיבורו המיוסר של שפרד ב-Operation Sidewinder.

"אמריקאי נוצרתי. נולדתי, גודלתי וחונכתי אמריקאי. צלקות אמריקאיות חרוטות במוחי…דם אמריקאי אני שותת. אני חולם חלומות אמריקאים…אני טורף את כדור הארץ, זולל ארץ אני". שפרד חלק עם וויטמן את הביטחון האדיר של היותו בחיר אלוהים החדש. שלא כוויטמן, הוא חי במחצית השנייה של המאה העשרים.

בגיליון חובה של ה"ניו יורקר" לפני כשלושים וכמה שנים, פורסם מאמר על סופרים אמריקאים שנפתח בחלוקתם לשני מחנות: מחנה חיוורי הפנים ומחנה האינדיאנים. הנרי ג'יימס היה חיוור פנים אמריקאי בה' הידיעה, המינגוויי היה התגלמות השיא של הגזע האינדיאני בשנות ה-30. שורשיו היו נעוצים בג'יימס פנימור קופר.

על פני הדברים נראה כי סם שפרד היה היורש המודרני של פאוץ' התרופות של רופא האליל האינדיאני, עם סיפוריו המצמררים על גברים כספייק, קרואו והוס המעבירים את חייהם בשברולט 57' רצוצה בפאתי המדבר או רוקדים מחולות נחש של שבט ההופי.

שפרד עם ג׳סיקה לאנג. תמיד נמשך אל האפילה

בספרו Hawk Moon, אסופה של כתביו, כתב שפרד: "חושך ואור. תמיד נמשכתי אל האפלה. אל השחור. אל המוות. אל הדרום. עכשיו מועדות פני לכיוון הנכון. הלאה מהצפון המיופייף. הלאה מהלובסטרים האדמדמים והכנסיות הלבנות ובתי העלמין, ממלחמת האזרחים והבזארים הכפריים, אל הביצות, היובלים, הקייג'נים, נחשי המים, המארדי גרא, הקרוקודילים".

אף מוהיקני, אפילו האחרון, של פנימור לא דיבר כך, גם לא תמי הלב הקשים מנשוא של המינגוויי. שפרד היה נער הכפר שבא העירה. חרש את סמטאותיה הנסתרות בחיפוש אחרי מרבצי הרוק, הסמים, חיי המחתרת ומיתוס הגיבורים. גילה מה הבריות רוצות ("הבריות רוצים קדוש עם פה של קאובוי") ואחר ירק את זה חזרה ישר לפרצופם ופקח את עיניהם לראות את הבלות ואפסיות תשוקותיהם ומשאלות ליבם.

גיבוריו, כמו קרואו והוס ב-Tooth of Crime, הם אלילי רוקנרול החולשים על מרחב המחייה שלהם, נדחפים לדו-קרב קטלני של מלים ומוזיקה, אבל שניהם גם קורבנות הבידוד שבו בחרו מרצון לצורך בניית המיתוס האישי שלהם ואחר לצורך עמידה בו. אם הוס וקרואו נופלים קרבן לקני המידה שהם עצמו קבעו, הרי יוצרם יודע הרבה על בדידות, מיתולוגיה אישית והלחצים שהם מטילים עליך.

* * *

שפרד הגיע ללונדון בשנות ה-70 המוקדמות. מהו איש תיאטרון שלא הייתה לו לונדון בקורות חייו. הוא השתוקק מאוד להיות מעורב גם במוזיקה. בזמנו היה מתופף בלהקה, רוב חייו הסתובב עם גיטרה שהייתה יותר מתפאורה, וקולו, אם לא מדקדקים בפרטים, מזכיר את זה של בוב דילן חברו.

הבריטים העלו כמה הצגות שלו, אבל שפרד טען כי קשה היה להם להתחבר לנוף ולמוטיבים האמריקאים כל כך וכי Tooth of Crime סבלה מ"אינטלקטואליזציה רבה מדי של המחזה". דווקא הפקה צנועה של המחזה "גיאוגרפיה של רואה סוסים בחלומו" התגלתה כנקודת מפנה.

אדם המסוגל לראות בחלומו את המנצחים במרוצי סוסים, נחטף ומוחזק במלון פאר על ידי כנופיית גנגסטרים שרוצה לעשות הון בהימורים המסתמכים על תחזיותיו. בסוף הוא ניצל בסיום גועש וסוער האופייני לשפרד, כאשר שני אחיו הלבושים כבוקרים פורצים פנימה כדי לקחת את אחיהם הביתה. צוות השחקנים המעולה כלל את סטיבן ריי בתפקיד החולם ובוב הוסקינס בתפקיד אחד מחברי הכנופיה.

בעיקר לימדה ההפקה את שפרד כי "אני מסוגל לביים את היצירות שלי". בזמנו החופשי הפך לחובב נלהב של מרוצי כלבים. הוא ושחקן תיאטרון אנגלי רכשו במשותף כלב מרוץ ונהגו לצאת אתו לתחרויות. מי שהכיר את שפרד טען שלא היה עולה על הדעת לראות אותו ללא אישה. אך האמת שללא כלב לצדו לא ראו אותם אף פעם.

משהו בדבר המשוואה האמריקאית של מה צריך גבר כדי שלא יהיה ספק בגבריותו. רובה, היכולת לשתוק ולשתות ללא גבול, מגפיים, סוס וכלב. נטייתו של המינגוויי לחתולים, שוברת את הנחת העבודה הזאת אך מעניקה לו את זכות היוצא מן הכלל מבלי לפגוע בזכויותיו.

Fool For Love שלהבה בתחילת שנות ה-80 את מנהטן. עוצמתו של המחזה הייתה מפחידה. זוג נאהבים מסוגר במוטל בפאתי מדבר מואהבי כשהם שמים לעצמם למטרה לענות ולייסר פיזית אחד את השנייה כדי להגיע אל נשמותיהם. דמותו הערטילאית של אביהם המשותף אורבת בשולי הבמה, אומר את מה שיש לו לומר על הזעם משולח הרסן שהביא לעולם.

שפרד בניו יורק, 2014. טריקת דלתות כמוטיב קבוע

"ההבדל והשוני בין קודר לקליל אינו מעניין אותי", אמר שפרד. "אני סביר שהם שני מרכיבים של דבר אחד. לזה כוונתי כשאני מדבר על היכולת לביים את המחזות שלך. פיתחתי את היצירה הזאת תודות לעבודתי עם השחקנים. היא נעשתה הרבה יותר פיזית במהלך החזרות. אד הריס הוא אחד השחקנים האמיצים ביותר שאני מכיר. בטקסט לא הצגתי את המחזה באור אלים כל כך".

הריס, שקשה שלא לראות את האופן בו הוא מנסה לחקות את שפרד כשחקן, היה בין הראשונים שצייץ דברי צער על מותו של שפרד לפני שבועיים. אינני זוכר את הנוסח, אבל הוא היה נרעש באמת.

טריקת הדלתות החוזרת במחזות של שפרד הזכירה לאלף מבקרי תיאטרון של את סיום מחזהו של איבסן "בית הבובות". "מימי לא קראתי את איבסן", אמר שפרד וזה היה סופה של התיאוריה הזאת. "צ'כוב אינו מעניין אותי, אבל את סטרינדברג תמיד אהבתי. זה בחור שמשהו עובר עליו תוך כדי כתיבה. בגרסה הקולנועית כיכבו שפרד וקים בסינג'ר, וזו הייתה תחילתה של קריירת הקולנוע הלא קצרה של שפרד.

כי את זאת טרם אמרנו: לא ברור כיצד זה קרה, אבל בנוסף לכשרונו היה שפרד אחד הגברים הנאים באמריקה. הוא אחז ללא מאמץ בתואר הזה מצעירותו עם פרצוף בייבי-פייס חלק וגזרה דקה וגם החליק לחיקה של פטי סמית כפי שהחליק לפניו בוב דילן לזרועותיה של ג'ואן באאז.

הוא היה במיטבו בסרטים כמו "הצוות המובחר" על פי ספרו של טום וולף על תוכנית החלל האמריקאית, שם גילם את דמותו של טייס הניסוי המיתי צ'אק ייגר ששבר את מחסום הקול ואת מאך 2.

הסרט נודד ברחבי אמריקה אך שפרד ואשתו גלניס (ברברה הרשי) אינם זזים משדה התעופה הקטן במדבר. זה היה ליהוק מדהים בדיוקו שעליו היה מועמד לאוסקר שאותו הפסיד, אם אינני טועה, לאמריקאי ההפוך ממנו ג'ק ניקולסון, על תפקידו כאסטרונאוט לשעבר ב"תנאים של חיבה".

גם אד הריס היה שם, דניס קווייד, סקוט גלן וכורי טסטוסטרון אחרים, ואתה רואה אותם מזינים את משחקם באורניום מועשר שעה ששפרד נראה כמי שהתעורר הרגע. גם ליבון הלם מהלהקה היה שם, אמריקאי מיוחד ומקורי כשפרד, בתפקיד איש חיל האוויר המלווה אותו לטיסות הניסוי.

ועדיין ראוי היה לשאול מדוע דווקא שפרד, שאמור היה להעלות את לוס אנג'לס באש ולנגן בגיטרה מעל הלהבות, הגיע להוליבוד. מילא ניו יורק. שתמיד אפשר היה להתלכלך בה ב"צ'לסי הוטל", במועדונים בווילג' ובאווירה שחגגה אינדיבידואליות כמו זאת של שפרד.
"יש בה, בלוס אנג'לס, העמידות הזאת", אמר שפרד. היא עמידה לחלוטין בפני כל התקפה, היא בלתי חדירה. לא חשוב מה תגיד עליה, לא חשוב כמה תבקר אותה, היא תוסיף להתקיים. להיות מנוונת ומושחתת. אין בזה כל חדש כמובן, זה כל כך הרבה שנים שאנשים גיבבו ערימות של מלים בנושא. זה מקום מדהים. ללא ספק עיר העתיד".

* * *

"אין לי קריירה קולנועית" אמר שפרד במגננה אינסטינקטיבית של יוצרים מסדר גודל שאינם אמורים להידרדר למשחק וגילו באמצע החיים שהכסף נמצא בקולנוע ולא בהילת מחזאי או סופר, אפילו מוצלח. תפקידו הראשון היה של החוואי החולני הנלכד בקסמה של אשתו של אחד מעובדי החווה ב"ימים של רקיע" של טרנס מאליק.

עם פטי סמית. כמו דילן וג'ואן באאז

הוא סירב לתפקיד הראשי של ריצ'רד גיר שהוצע לו והסכים לאיכר. דבר מסימני ההיכר שעשו אותו לאגדה קולנועית לא היה שם. הוא היה צעיר מדי.
"הייתי מועמד לתפקיד הראשי ב-Two Lane Blacktop של מונטי הלמן", סיפר שפרד. אשתו הראשונה או-לאן הייתה בהריון ושפרד סירב. במקומו הופיע הזמר ג'יימס טיילור, בחירה ששפרד היה מסכים לה אך לא הפכה לקריירה.

בהתחלה עבד על אש קטנה. "צילומים נמשכים שלושה חודשים וכולם נוראים. אתה ממתין ימים בקרונוע עד שעוזר הפקה עם מכשיר קשר דופק לך בדלת. צריך לאכול את הטינופת ולשתוק. זו אחת הסיבות שאני שומר על ריחוק. הסיבה האחרת היא שאין הרבה חומר ששווה לעשות אותו. אני קורא תסריטים וברובם הם חומר אפיזודי מהסוג של גבר פוגש אישה. עיבוד של ספרים לסרטים הוא ממש מחלה בהוליבוד".

ואז באו "הצוות הנכון" שהמריא כחללית מדגם ג'מיני. ו"קאנטרי" הקודר על מצוקת האיכר האמריקאי המודרני עם ג'סיקה לאנג, איתה נשאר 27 שנה ועבורה עזב את אשתו הראשונה ובנו הצעיר. הוא לא חשב שאינו ראוי להיות האינטרס הרומנטי של ג'וליה רוברטס ב"תיק שקנאי" אך נהרג מהר. ככל שקו השיער שלו נסוג ובחזיתו צימחה כרס-בירה קטנה, הפך פחות בררני ויותר נזקק לכסף.

הוא היה שריף מושחת במערבון מודרני עם ואל קילמר. בבחירת ליהוק מוצלחת גילם את סופר המתח האלכוהוליסט והקומוניסט דאשיל האמט בסרט המתאר את הרומן שלו עם המחזאית ליליאן הלמן (ג'ודי דייוויס) ואת מאבקו בסנאטור ג'ו מקארתי ב"דאש ולילי". וים ונדרס שבים את הסרט "האמט" עבור קופולה, רצה בו לתפקיד האמט שנים קודם לכן, אך קופולה בחר להישאר נאמר לפרדריק פורסט.

הוא גילם גנרל מושחת בפעולון מקושקש בשם Stealth. הוא היה פרנק ג'יימס, אחיו הבוגר של ג'סי ג'יימס ב"הריגתו של ג'סי ג'יימס על ידי הפחדן רוברט פורד" עם בראד פיט בתפקיד ג'סי. עם שחקנים אחרים נקלע למערבון מיותר בשם Purgatory.

הוא היה וטרינר שרמנטי ב"בייבי בום" מול דיאן קיטון, אשת קריירה הנמלטת מהעיר כדי לגדל את הילדה שהופקדה בידיה ופוצחת בסטארט-אפ מצליח של מזון תינוקות. כאשר הזקין החל להיות מלוהק בתפקידים שחזרו על עצמם: הדוד המתון של כוכב הסרט הכספיתי. כך היה ב-Mud עם מת'יו מקונוהיי. ב-Into the Furnace עם כריסטיאן בייל וקייסי אפלק. הוא היה אביה של נעמי ווטס כאשר גילמה את ואלרי פליים, סוכנת ה-CIA שזהותה נחשפה על ידי ליבי סקוטר.

הוא היה בוץ' קסידי ששרד את בוליביה וחוזר לאמריקה ב-Blackthorne. הגנרל המתוסכל בעורף בסומליה ב-Black Hawk Down. הייתי רוצה לומר שבכל הסרטים הללו הצליח לשמור על סם של השפרד, אבל לא אומר אמת. ב"Cold Day in July" היה אביו של רוצח וסוטה שצריך לדרוך עליו טרם שיגרום יותר נזק.

"פריז, טקסס" היה רעיון של וים ונדרס שקרא את "רשומות מוטל" ורצה לעבד אותו לסרט, אבל הזמין את שפרד לכתוב אתו את "פריז, טקסס" עבור הארי דין סטנטון. שפרד כתב את הדיאלוגים לסרט והם שנותנים לסרט את קולו המיוחד ואמינותו האנושית למרות שאינך יודע מדוע תינשא נסטסיה קינסקי לסטנטון.

עם הגיטרה ביד. כתב עם דילן את ״הנערה מבראונסוויל״

איכותו כשחק, כתבו רבים, הייתה דמיונו לגארי קופר הלאקוני שלא אמר הרבה והעדיף לבלות את זמנו בציד עם המינגוויי. מדובר בגרעין הקשיח של הגבריות האמריקאית המלוהק בגברים מיוחדים שהבינו את התפקיד שניתן להם ומילאו אותו על הצד הטוב ביותר. הם נוהגים בפיק-אפ, כלבם הנאמן יושב לידם במושב הקדמי. הרובה או האקדח ביניהם.

הם מעריצים את המורשת האינדיאנית של אמריקה ומבקשים לכפר על העוול שנעשה לה. הם כותבים או שרים רזה וגברי ומנגנים בגיטרה גם כשלא הייתם מצפים לכך. שפרד ניגן בגיטרה ושר בקול נעים עם הדים של דילן, שאת מסע ההופעות שלו, The Rolling Thunder Review, ב-1975 תיעד בספר הטוב ביותר על האירוע המוזר ההוא.

באחד האלבומים היותר מיותרים של דילן, Knocked-Out Loaded, חיבר שפרד עם הבוב את "הנערה מבראונסוויל" שתופס 11 דקות באלבום קצר במיוחד. הוא אפילו חתום על התסריט ההזוי לסרטו הלא נחוץ של אנטוניוני "נקודת זבריצקי".

* * *

לפני מספר שנים לקה ב-ALS, אחת המחלות המסריחות ביקום הנקראת גם "מחלת לו גריג" על שם שחקן הבייסבול שחלה בה. מחלה ניוונית כואבת ונטולת מרפא. היא שהרגה אותו. הוא הצליח לשמור את מחלתו בסוד ועבד כל עוד עמד כוחו. בעיקר טוב שהספיק להשתתף בסרט התיעודי Dark & Shepard, המתעד חברות בת ארבעים שנה עם אביו של אשתו הראשונה. חברות ששרדה הכל ומאופיינת בחליפת מכתבים מרגשת שנקנו בחצי מיליון דולר על ידי אוניברסיטת טקסס לאוסף וויטליף שלה.

הסרט מתעד את חלקם של המחברים בהתקנת המכתבים לדפוס עד ששפרד מודיע לג'וני שנמאס לו ועוזב את הפרויקט לא גמור. רגעי הצחוק, האושר והחברות בין השניים, מספקים הצצה נוספת למורכבות שהייתה סם שפרד. הספר ראה אור בשנה שעברה והוא סיפורה של ידידות שורדת כל בין שני גברים שהגורל הפגיש.

בימים שבהם מסתלקים מיטב גיבורינו בחבורות, לא קשה לנחש מי הבא בתור ולהתעמק ביצירתו בעודו בחיים. החיטוט באפר המתים הוא עיסוק מגונה ומייאש למדי. אני יודע.

 

ישראל
02
20°C
 
מיין
33
9°C
 
״אחר״, מגזין לתרבות, תקשורת ופנאי מייסד ועורך ראשי: רון מיברג סגן עורך: עמי ברנד עיצוב ובניית האתר: אבנר מיברג אמהות ההמצאה: בירנית גורן, פזית בנימין

להגיב