לדלג לתפריט
רוקנרול

היינד, לבד, מחזיקה מעמד

קצת לפני שהיא מגיעה לכאן עם הפריטנדרס, כריסי היינד התמסרה למצלמה של הבי.בי.סי. בסרט מתגלה נערת הרוק כמתבודדת על סף המיזנטרופיה

| 11/08/2017, 15:05

להגיב

כריסי היינד בסרט. מקשיבה לתקליטים מימי נעוריה

ל-BBC יש סדרה מוערכת של סרטים דוקומנטריים הנקראת Arena ובמסגרתה הופקו מאז 1975 יותר מ-600 סרטים בנושאים שונים, מרביתם עוסקים בתרבות ואמנות. כריסי היינד מתהילת הפריטנדרס היא הנושא של אחד הפרקים המדוברים בעונת 2017.

אלבומם האחרון של הפריטנדרס נקרא "Alone", ובהתאם נקרא הסרט "Alone with Chrissie Hynde". למרות שמו הסרט אינו עוסק באלבום כלל. גם לא מדובר ב'רוקומנטרי' הסוקר את הקריירה של היינד, מקורות ההשפעה שלה או נושאים אחרים האופיינים לסרטים מהז'אנר.

זה יותר כמו כתבה המשולבת בקטעי ראיונות הערוכים כך שהם נראים כמו מונולוגים של היינד. זהו סרט אינטימי, חושפני וכן, המגלה ברוקרית המחוספסת צד מפתיע של 'אם אין אני לי מי לי' העומד בסתירה לאופייה החברותי והזורם. מתברר שביסודה היינד היא בעצם מתבודדת מתוך בחירה, ובתחילת הסרט עולה ומתגנבת התהייה האם מדובר במיזנטרופית.

 

אנחנו מתלווים לכריסי היינד בדירותיה בלונדון ובפריז, ברחובות ניו יורק ובאקרון, אוהיו עיר הולדתה. "אני זאבה רעבה, בודדה וחסרת מנוחה", היא מעידה על עצמה.

"כריסי, את נודדת בודהיסטית" אומרת לה חברתה סנדרה ברנהרד, שהיינד מתארחת בתוכנית הרדיו שלה. "אני מתבודדת", עונה היינד, "זה מה שאני". לאורך הסרט היא נחשפת כאדם המעדיף לבלות בחברת עצמו כשהיא לא בדרכים במסגרת סיבוב הופעות או בהקלטות עם הלהקה.

"יש לי חברה בשם מרי", היא מספרת, "שאומרת שהיא אף פעם לא לבד כי יש לה את עצמה. זו גישה טובה".

כשהיא שרועה על כורסא מנומרת בדירתה בפריז, היינד מתייחסת לנושא הבדידות במוזיקה. "למרבית השירים, כולל שלי, יש את אותו המוטיב – יחסים בלתי אנושיים: 'שברת את לבי, שברתי את לבך, הייתי בודדה, ואז פגשתי אותך, אני מאושרת, אני רוצה להיות אתך, לבלות את שארית חיי אתך, אוי, עזבת אותי, אני לא מאמינה שאני שוב בודדה, פגשתי מישהו היום, הוא זר מוחלט אבל מילא את לבי בשמחה'… וככה זה נמשך ונמשך ונמשך". לרגע היינד מעווה את פניה בציניות ומיד ממהרת לתקן את הרושם. "אבל זה תמיד רלבנטי".

במהלך הסרט משולבים קטעי הופעות של כריסי והפריטנדרס, רובם מהתקופה האחרונה אבל יש גם כמה מראשית ימי הלהקה, שבהן היא נראית כמעט תמיד חנוטה באיזה ז'קט מחויט.

"יש כמה רוקרים ששולטים ב'לוק' שלהם" אומרת היינד תוך כדי שהיא מודדת כמה מקטורנים בחנות פריזאית. "הניו יורק דולס מושלמים. ללא רבב. צ'רלי סקסטון שניגן עם בוב דילן – ללא רבב. דילן עצמו – יש לו סטייל למרות שהוא נראה כאילו שזה ממש לא מטריד אותו, הוא מאוד מחושב בנוגע למה שהוא לובש ומקפיד להיראות קז'ואל".

היא מנסה ז'קט לבן וכדי לנסות אם הוא נוח, היא נעמדת בפוזה של גיטריסטית ופורטת על "אייר גיטאר" מול המראה בחנות. "זה חלק מהמוזיקה: ג'וני קאש, ווילי נלסון, מריה קאלאס. כולם מקרה של ניסיון אובססיבי לשדר זוהר. רוקנרול זה לא עניין של שינוי תדמית אלא להיות אתה עצמך כל הזמן. אתה צריך להיראות אותו הדבר על הבמה ומחוץ לה. זה מי שאתה".

כשהיא מודדת מגפיים בחנות לונדונית, מסבירה היינד, הידועה בפעילותה למען בעלי חיים: "שלא תחשבו שאני צבועה, אלה לא מגפי עור. זו אולי החנות היחידה שבה לא משתמשים בעור של חיות כדי לייצר נעליים. אני צמחונית וגאה בזה".

בקטע אחר בסרט היא מבקרת בפארק גדול שהוריש ג'ורג' האריסון למאמיני הארי קרישנה, כריסי היינד חולבת שם פרה בשיטה הישנה והידנית תוך שהיא מתלוננת על הרודנות של טבעונים פנאטיים.

היינד עם סנדרה ברנהרד. נודדת בודהיסטית

באלבומם השלישי של הפריטנדרס יש שיר הנקרא My city was gone, בו כריסי מבכה את היעלמותם של השטחים הירוקים בעיר הולדתה אקרון שבאוהיו, לטובת מרכזי קניות ומגרשי חניה והסרט מדלג אתה מלונדון לשם. "במרכז הקניות הזה ביליתי הרבה, הרבה ימים בצעירותי" היא אומרת בפתחו של קניון דהוי, "אבל לא בקניות, כמו שאפשר לחשוב בטעות. הייתי מלצרית. הייתי אומללה לגמרי".

היא לוקחת אותנו אל היער בו אהבה להסתובב כילדה. "אלה המקומות שבהם נהגתי להסתובב לבד במשך שעות. כאן חלמתי על איזו מערה חבויה שאוכל לחיות בה. לבדי". המשיכה לשטחים ירוקים ואל הטבע קיימת בה עד היום, והיא משוטטת להנאתה בעוד מקום החביב עליה במיוחד: בית קברות. "אני לא חושבת שיש בזה משהו מורבידי או אפל. אני רואה בבתי קברות שמורות טבע. שטחים פתוחים, שקטים, כמעט תמיד ריקים מאדם".

* * *

ידידתה הקרובה, הקומיקאית סנדרה ברנהרד, מארחת אותה לשיחה בתכנית הרדיו שלה. כשהיא ממתינה לבואה, מזמזמת ברנהרד את Precious וכשהיינד מגיעה, השיחה נסבה בהתחלה על בעיות שיער אבל עוברת משם לעיסוק החדש של היינד: "לפני כמה חודשים התחלתי לצייר", היא מספרת ואנו עוברים לאחד החדרים בדירתה הלונדונית שבה מרוכז אוסף אקלקטי של ציורי נופים, פורטרטים, פרחים וטבע דומם.

היינד בדירתה בלונדון עם אוסף הציורים. לא מציירת בסגנון מודרני

"אני מקווה שהציורים שלי משמחים אנשים. בגלל זה אני לא מציירת בסגנון מודרני. אמנות מודרנית יכולה להטריד, להפריע. ואני הרי ממילא מופרעת, אז למה להוסיף מופרעות… ציור זה משהו שלא הייתי יכולה לעשות אלמלא הייתי חיה בגפי, זה אחד היתרונות בלהיות לבד. מבחינתי, להיות בודדה זה לוקסוס, אבל לאחרונה החלטתי שאני צריכה להאט את הקצב ולצייר פחות, כי נעשיתי אובססיבית בקשר לציור. במדיטציות שלי אני מנסה להיכנס לתוך הבדידות ולהבין את המצב הזה. למה אנחנו מרגישים בודדים. אני עכשיו בשלבים המאוחרים של חיי, אז זה דבר חשוב לעשות".

כציירת חובבת היא מתמסרת דקות ארוכות לצייר רחוב המצייר פורטרט שלה תוך כדי שהוא מנסה למשוך אותה לשיחה הזויה על גלגול נשמות: "כמה פעמים חזרת לעולם הזה, לדעתך?", הוא שואל אותה תוך כדי משיכות מכחול.

"כמה מיליוני פעמים כנראה" היא עונה לו, אבל הוא מתעקש ש"לא יותר מאלף פעמים", כי "את מנחשת אבל אני יודע". הפורטרט שצייר מאוד מחמיא לה, מצעיר אותה בבירור. "הוא הונה אותי. אני לא אוהבת שעושים לי את זה, אבל מעריכה את האמנות שבהונאה. אני אפילו הוניתי אותך היום", היא אומרת לבימאית הסרט ניקולה רוג'רס, השואלת אותה איך היא מרגישה לגבי הכינוי שדבק בה 'נערת רוק'.

"אין לי בעיה עם זה", עונה היינד, "אבל למה כשמדובר באשה, זה Rock chick וכשמדובר בגברים זה Rocker? גם אני רוקרית. אבל אני ממש לא פמיניסטית".

כשהיא מצולמת בחברת עצמה, היינד מאזינה לתקליטים האהובים עליה, כמו זה בו גילתה את טים באקלי, או אחד ממש עתיק של הזמרת ג'ולי לונדון, שהוריה נהגו להאזין לו כשהייתה צעירה, עוצמת את עיניה ומתמסרת למוזיקה, מניעה את ראשה ונזכרת: "בגלל התצלום של ג'ולי על העטיפה החלטתי בילדותי להיות זמרת", היא מתוודה.

"לרוק הגעתי בגיל ההתבגרות. כשאת בת שש-עשרה, שום דבר לא משתווה לגיטרה ביד. אין משהו שעולה על זה. לא סמים, לא סקס, לא ציונים טובים. רק לתפוס גיטרה ולהשמיע רעש"

* * *

בחזרה ללונדון, שם היא נכנסת לפאב "הבוגאלו" בו מופיעה שלישייה בשם "העוזר הקטן של אמא" ומבצעת אתם את Thumbelina לעיני הקהל המופתע.

ב"בוגאלו" בלונדון. משאירה את הצופים המומים

"פעם לא אהבתי הופעות חיות" היא מתוודה, "אבל כיום אני מצפה להן בקוצר רוח. אנשים אומרים לי 'יש בזה המון ריגוש, את בטח נטענת באנרגיה של הקהל', אבל מה שמרגש אותי זה לראות את הלהקה מתעוררת לחיים ומנגנת כמו שצריך. זה אולי המקרה היחידי בו אני חלק מקבוצה, Team player. למשך שעה-שעתיים את יודעת בדיוק מה את עושה".

המשיכה שלה למקומות פתוחים מביאה אותה לריג'נטס פארק; כשברקע מתנגן Let's get lost מהאלבום האחרון, שיר בו היא מארחת את ניל טננט מפט שופ בויז. כריסי משקיפה על ברבורים השטים בבריכה. "אני מנסה לא להיות רומנטית, אבל זה חסר סיכוי במקום כזה. אומרים שכשברבורים יוצרים זוג, זה לכל החיים", היא אומרת מהורהרת.

בחזרה בניו-יורק, היינד מסתובבת ברחוב עם סנדרה ברנהרד וקונה לעצמה מנת פלאפל בדוכן נייד של מישהו בשם עבדול, עליו מתנוסס שלט "כשר". השתיים מחפשות מקום ישיבה. "שיט" אומרת ברנהרד, "תפשו לנו את השולחן היחיד".

הן מתיישבות על ספסל והשיחה חוזרת לעניין הבדידות והציור: "פגשת בשנים האחרונות מישהו מעניין?" שואלת ברנהרד. להיינד היו בעבר הרחוק מערכות יחסים עם ריי דייוויס מהקינקס ועם ג'ים קר מסימפל מיינדס (יש לה בת מכל אחד מהם). לפני שבע שנים שמשה בתפקיד קוגרית כשהרומן שלה עם זמר אלמוני בשם ג'יי. פי. ג'ונס הצעיר ממנה בשלושים שנים, זכה לחשיפה כשהיה הנושא של אלבומם משותף.

במשך תקופה קצרה היו היינד וג'ונס הדמי מור והאשטון קוצ'ר של הרוק. "כן", עונה היינד, הטחינה מטפטפת לה על הבגדים "בטח. אבל אני לא רצה אחרי אף אחד". "לדוגמה?", מקשה ברנהרד, "לא יכולה לחשוב על מישהו", מתחמקת היינד.

"אני רק רוצה לצייר ושיעזבו אותי בשקט. זה כל מה שאני עושה, אין לי משהו אחר לעשות. זה בגלל הבידוד. אני לא חושבת ששמעתי פעם שיר שמהלל את הבדידות. אולי כי היא דבר מחורבן. אבל זו הבחירה שלי. אני אוהבת את זה. כן, אני נעשית בודדה ועצובה לפעמים. אבל אני חושבת שאני 'פרס' רציני, אבל אם אין מי שמעוניין, שיזדיינו".

"זה הפלא השמיני של העולם", מסכמת שרה ברנהרד.

* * *

"לבד עם כריסי היינד" צולם לסירוגין במשך שנה, בה ליווה צוות הצילום את היינד משני עברי האוקיינוס. התנאי היחיד שלה היה שלא ירואיינו בו בני משפחה וחברים על חייה. אולי היא מעדיפה שנקנה את ספרה האוטוביוגרפי שהוציאה לפני שנתיים: "חסרת זהירות – חיי כמעמידת פנים", שגרם לסערה בעקבות התייחסותה לתקיפה מינית שעברה בצעירותה, שעליה כתבה: "כשאת הולכת לדירה של חבורת אופנוענים עם כתובות קעקע כמו 'אני אוהב אונס', את יכולה לבוא בטענות רק לעצמך".

שיחה על גלגול נשמות. היינד וצייר רחוב לונדוני

הפתיחות בה היא מספרת על עצמה ועל הבחירות שלה בחיים עושות את הסרט לחוויה בלתי צפויה, כשמסתבר שהרוקרית הוותיקה הנמצאת באור הזרקורים עוד מסוף שנות שנות השבעים, היא בעצם טיפוס מופנם וחמקמק, החוגג את בדידותו. אבל בניגוד לרושם הראשוני, לא מדובר במיזנטרופית, אלא במישהי שפשוט קנאית לפרטיות ולחופש שלה. גם כשהיא מתראיינת בפתיחות ומדברת על הכל, עדיין – יש הרגשה שהיא בוחרת בדיוק איזה מידע לשחרר ולחלוק, ואיזה דברים לשמור לעצמה.

 

לינק לסרט המלא:

https://www.youtube.com/watch?v=CevEyVXJEQU

 

ישראל
02
28°C
 
מיין
03
18°C
 
״אחר״, מגזין לתרבות, תקשורת ופנאי מייסד ועורך ראשי: רון מיברג סגן עורך: עמי ברנד עיצוב ובניית האתר: אבנר מיברג אמהות ההמצאה: בירנית גורן, פזית בנימין

להגיב