לדלג לתפריט
יובל ל-1967

הטוב, הרע והמשומש

אין מי שהיה רוצה יותר ממני ש"הטוב, הרע והמכוער" ישרוד את שיני הזמן. קערת הפסטה הזאת מלאה, דביקה, לא אל-דנטה ועבשה במפגיע. Scusi

| 16/07/2017, 0:51

להגיב

קלינט איסטווד (איור: נעמי ליס-מיברג)

בשם יושרה אינטלקטואלית ודיווח מדויק, אין לי ברירה אלא לציין שלצורך כתיבת מלים אלו רכשתי את גרסת הבלו-ריי המגולחת, החדה ורועמת הסאונד של "הטוב, הרע והמכוער", למרות שעד שזכרוני מגיע היא מתויקת לבטח במדפי הסרטים ליד סרטיו האחרים של קלינט איסטווד.

אפילו חיפשתי חפיף ורופף והעליתי חרס וגם ידעתי שאחרי שתי גיחות מנקודות מוצא שונות אינני מתכוון להתברבר חצי יום מול המדפים ולתהות שמא היה בין הסרטים שארזתי בקופסת פלסטיק באחת הגיחות העונתיות והעליתי לבוידעם. החיפושים הללו נערכים מוקדם די בשבוע כדי שאם נפל הפור אני יכול להיות בקשר עם ג'ף דרך חשבון הפריים שפתחתי אצלו והסרט יהיה אצלי תוך יומיים. כולו 10 דולר. וזה מה שעשיתי.

דחיתי כמה שאפשר היה עד שפיות הכתיבה החלו שוברות צלחות במטבח. אחרי שנזכרתי באורכו הסוטה של הסרט, התיישבתי לצפות בו. שוב. הריטואל הזה חוזר על עצמו פעם בכמה שנים בניסיון הנובע מהרצון לראות מה עולה בגורלן של יצירות שעיצבו את חיי שהייתי נער צעיר. המסקנות עגומות בדרך כלל ולא ניכנס עכשיו לדון במדוע. אבל דעתי הטריה על "הטוב" וכו' היכתה בי כמטח הראשון של ווטרבורדינג בידי מומחים, כאשר בשוט הראשון נכנס למסך אחד מצילומי התקריב שהכריחו את סרג'יו ליאונה ללבוש טיטולים למבוגרים טרם שהיה צורך מובהק: אחד הגברים האיטלקיים המכוערים שהיה זמין לפני 50 שנה, I mean ugly, כמו נחום תקום עם עיניים כחולות ותווי פנים שאינם מתחברים אלא בעווית מוות.

מהקלוז-אפ האימתני הזה פתח ליאונה ללונג שוט אינפורמטיבי ופנורמי, כדי שנדע שאיננו בטקסס אלא באלמירה, ספרד, במערבון איטלקי שבמרכזו מלחמת האזרחים האמריקאית. הזמן שלקח לארבעה שכיבים מרע לחצות את הנוף סחוף הרוח בדרכם למסבאה היה 20 ש'. הזמן שלקח להם להיות מחוץ למצלמה במסבאה 14 ש'. ועוד 7 ש' לקחו לטוקו רמירז (אילי וואלאך) לדלג דרך הזכוכית עם שוק כבש בידו ולחטוף מהעורך את הכיתוב "המכוער".

סרג'יו ליאונה. אף אחד לא מדבר אנגלית

מבחינתי לא היה צריך יותר. חשתי כמי שקיבל חזרה שלוש שעות מחייו ואני מודה שלרגע קטן אחד שקלתי לצפות בסרט אחר שטרם ראיתי, נניח "ג'ון וויק 2", אבל אותו מוסר עבודה הממרר את חיי כפה עלי צפייה באופרת הסוסים כולה שכל פריים בה מוכר לי וכמובן גם שורות המחץ המעטות בתסריט, כמו "אם אתה רוצה לירות, תירה אל תדבר", שכנראה תייצג את האנושות באירוויזיון האינטרגלקטי בעוד דורות רבים. בסצינה שבה אוכלים לי ואן קליף ("עיני מלאך" והרע) והאיש שאותו בא להרוג, השתמשתי לפני שנים רבות בכתבה על אוכל בקולנוע. עד היום אינני יודע איזה נזיד הם אוכלים שם בכף עץ מתוך קערת חרס. זה לא משנה כל כך משום שבעל הבית הוא בר מינן תוך דקות וגם בנו הילד היורד לנקום עם רובה וואן-קליף יורה בו כשם שיורים בחולדה שחיבלה במזווה.

כך יוצא האפוס הזה לדרכו המפרכת בערוצים שונים עד ששלושת גיבוריו יפגשו בכיכר אבן בבית קברות נידח בה ימשך ריקוד המוות שלהם, עיניים-ידיים-גבות-עיניים-ידיים דקות ארוכות שבסופן יירו "בלונדי" (איסטווד) וטוקו באוצר, לא לפני מיני ויצים שונים המעלים את מפלס המאצ'ו לרמות העלולות לגרום למוות ממנת יתר של טסטוסטרון.

איסטווד ב"הצלפים". הימור חייו

אני לא הראשון שמציין כי מוזיקת הנושא של מערבון הלינגוויני הזה היא כנראה הדבר המוצלח ביותר בו. אניו מוריקונה היה גאון. אבל להודות בזה דומה ללכת לאופרה להתרשם מהתפאורה.
כדי לתת מושג מסויים על מקומו של "הטוב, הרע והמכוער" בימינו בזמן אמת, כלומר סמוך לבר המצווה של השכבה, אספר על בועז ניקריטין, הזמיר מרמת חן ולימים מדריך הטניס הישראלי שנשאר בטאבה אחרי שישראל החזירה אותה למצרים, שהייתי נקלע לביתו ברחוב ישעיהו כדי להקשיב לו, פעם אחר פעם, שורק את מוזיקת הנושא של המערבון הנ"ל. כמי שאינו יודע לשרוק אני חייב להעיד שזו הייתה שריקה מרשימה ביותר ושהשורק היה מודע לקסם שהוא מהלך על שומעיו. יחד עם מעמדו בטניס במכבי רמת חן. היה מדובר בכוכב.

* * *

קשה להעריך כמה מהקוראים צפו בסרט השלישי בטרילוגיית הדולרים ובשניים שקדמו לו. שלושתם עם קלינט איסטווד הצעיר בהימור חייו על מערבונים שצולמו באירופה בידי חובבי הז'אנר בימים שהוא דעך ונעלם בתודעת הצופה האמריקאי. לרוב כיכבו במערבונים האירופיים שחקני קולנוע אמריקאים שבורים ובסוף דרכם, כשהם מוקפים בשחקני משנה איטלקיים שנראו בעיקר כמו פליטים ממזרח אירופה.

איסטווד היה כוכבה של סדרת טלוויזיה בשם Rawhide שאת פגרות ההפקה ניצל לדלג לאירופה כדי להעמיס על שכם את הסרטים דלי התקציב. מאות מערבונים צולמו באירופה באותם ימים, והקורא מוזמן לחקור את ההבדל בין פרנקו נרו וטרנס היל. בין כולם היה איסטווד האמריקאי האותנטי שחבר לסרג'יו ליאונה, במאי עם שגעון גדלות והקפדה חולנית על פרטים קטנים, שניסח את המערבון הפנורמי והאפי שניסה להחזיר את הז'אנר לגדולתו בהגזמה גדולה.

אף אחד לא דיבר אנגלית. ההפקה התנהלה בבליל של שפות זרות. על פי חוברות דקות שהתחפשו לתסריטים ואשר חוברו אחרי הצילומים ולא לפניהם. לא היה כאיסטווד מודע למנעד המשחק המוגבל שלו, ולכן הוא אימץ שתיקות ארוכות כסימנו הרשום. בטרילוגיה נקרא "האיש ללא שם" ואילו ב"הטוב" וגו' הוא נקרא בלונדי, למרות ששיערו חום לחלוטין, כנראה בסגנון שבו קוראים למישהו ג'ינג'י.

עבור הסרט שחתם את הטרילוגיה ואמור היה לתת במה לכל שאיפותיו הדרמטיות של ליאונה, הוא הצליח לשכנע שני שחקנים אמריקאים נוספים, אילי וואלאך ולי ואן קליף, להצטרף לצוות שתמיד היה נפגש ברומא אך יצא לגבעות הטרשים שהמפיקים מצאו לרוב בספרד, עם טופוגרפיה שהזכירה את אמריקה. להזכירכם שוואלאך היה שחקן רציני וגם השודד המכסיקני ב"שבעת המופלאים" וואן קליף הוא אחד מהרעים הבאים להרוג את השריך וויל קיין ב"בצהרי היום". כבוד.

איסטווד הבטיח לוואלאך לעזור לו לשרוד את ההרפתקה וכך היה. וואלאך היה אסיר תודה. הדיאלוג לא היה חשוב העת הצילומים משום שכל אחד מהשחקנים דיבר בשפתו. עד שהבליל הזה נחת על שולחנו של מיקי נוקס, שהיה צריך לדובב את הסרט לאנגלית למרות שהצופה מודע במפגיע לעובדה שהשחקנים מדברים איטלקית או ספרדית. דווקא בסרטיו האחרונים הצליח ליאונה ללהק את ג'יימס קובורן ורוד סטייגר, הנרי פונדה וצ'רלס ברונסון ולאחרון את רוברט דה נירו ואחרים לסרט על המאפיה.

איסטווד עיצב את מלתחתו בעצמו. מכנסי הג'ינס השחורים היו שלו. כמו גם הווסט מעור הכבש, הכובע והסיגרים המסריחים שקנה בסנטה מוניקה למרות שלא עישן. את הפונצ'ו קיבל מליאונה, ובסוף כל יום צילומים לקח את המלתחה אתו למלון בידיעה שהבדגים יגנבו אם לא ישמור עליהם.

את התפקיד של איסטווד ייעד ליאונה לאודי מרפי, החייל המעוטר ביותר בתולדות הצבא האמריקאי, ששב ממלחמת העולם השניה מוכה תסמונת פוסט-טראומטית אך הצליח לנהל קריירה של כוכב מערבונים בשנות ה-50'. ליאונה זימן את מרפי לפגישה במלון בברלי הילס, ושם ניסה למכור לו את הרעיון של מערבונים באירופה. למרפי היה מספיק אירופה במלחמה. זיכרונות לא טובים.

ההצעה הכספית הייתה נמוכה ומרפי היה זקוק לחבורה שאיתה שתה והתהולל ולא הבין כיצד ישכפל את החוויה הזאת בגפו. סירובו של מרפי סלל את הדרך להזמנת איסטווד. עם פרצוף הבייבי פייס שלו והמבנה הקטן, לא היה מרפי מצליח למנף את האיש ללא שם למה שעשה ממנו איסטווד.

* * *

הבעיה המרכזית של "הטוב, הרע והמכוער" היא שהפעם לא הסתפק ליאונה במניין יפה של גוויות והתנכלות מינית לנשים ולסוסים, אלא רצה לקחת חלק בסיפור מלחמת האזרחים האמריקאית שאפילו אמריקאים מתקשים להבין את סיבותיה ומה גרם ל-600 אלף חללים, חלקם בני משפחה אחת בצבאות שונים.

ליאונה בחר בקרב שולי ונטול השפעה שהתרחש בטקסס במאמץ להאיר פן נוסף של המלחמה, אבל ההתכתשות בטקסס הייתה שולית ומאות הניצבים שהשליך ליאונה למערכה בתקווה שיספרו את סיפורו של החייל בשדה, לא עלו יפה.

זה היה ברדק בתוך קווי מתאר דקים מדי של ההיסטוריה, כולל ניסיון – אכן אמיץ וראשוני – לספר את סיפור בתי הכלא הצבאיים של הצפון שהתעללו קשות בשבויים הדרומיים, בעיקר אנדרסונוויל. ליאונה ניסה להסמיך סרט ארוך מדי, עם עלילה דלה מדי בשכבה היסטורית שאותה לא טרח לבאר. היא מוסיפה למשקלו הסגולי של הסרט אך לא לקצבו, עלילתו וסופו.

אני חושש שזו שאלה רלוונטית ובלתי נמנעת, בן כמה היית כאשר צפית לראשונה ב"הטוב, הרע והמכוער". עבור מי מאתנו שהיו ילדים או נערים, המערבון המקושקש והכה שגוי היסטורית ואידיאולוגית שרקח ליאונה בשאיפה לתחושת שוויון מעמדית מלאה עם ג'ון פורד, הווארד הוקס ובעיקר קלינט איסטווד הבמאי, הוא מוצר קולנועי מלא מתגי תרבות הנלחצים במהלך הסרט ומפעילים אצל הצופה סדרת צחוקים, שאיפות אלימות ומידה גדושה של סאדיזם.

לא די בלבד שהשניים הורגים את הרע בשואו-דאון האחרון, איסטווד מתעקש לירות את הגווייה אל תוך הקבר החפור מראש, את המגבעת והאקדח. זה מה שניתן לכנות הומור של פלוצים; לא חשוב מי הפליץ אבל מלא צחוקים של אי נעימות מהסירחון האינטימי. תאוות ההרג של המשתתפים אינה יודעת שובע, ומה שנחשב כהומור פסטה רגיל, הוא פלוגת צפוניים מאובקת עד כדי כך שמדיהם נראים כמדי צבא הדרום עד שהם מסירים מהם את האבק.

הניסיון החצוף לשכנע אותנו כי ליאונה כשיר ללמד אותנו פרק בתולדות מלחמת האזרחים, קשה לעיכול. כמו גם הקביעה שהסרט יהפוך לאפי אם יתנהל על הרקע המלחמה הארורה בתולדות אמריקה. משם נבע החשש שאמריקאים לא יהיו קליינטים מיידיים של הסרט והמובל בידי שלושה שחקנים אחרי (או טרם) זמנם.
אני מניח שצפיתי בבית הקולנוע בגרסת 139 הדקות של הסרט ולא בגרסת הבמאי בת שלוש השעות. זה הייתה הדרך היחידה לשרוד את המשימה הקשה ואולי גם מסבירה את תחושת אי הנוחות בקטעים המתים שבו הסרט אינו מתקדם אל סופו אלא נע לצדדים.

כמו ב"היו זמנים במערב", אינך יכול להבין מדוע הרוצח הפסיכוטי, הנרי פונדה שנעתר לבסוף לתחנוני ליאונה, הוא רוצח כה שפל וחסר מניע, כשם שאינך מבין מדוע זקוק ברונסון, עם המפוחית המתייפחת, לשלוש שעות כדי להרוג אותו. זה כבר ליאונה שהיו שקשרו לו כתרים והציבו אותו בשורה הראשונה עם במאים מיתיים מאמריקה. ליאונה רואה עצמו חלק משבט קופולה, סקורסזה ואחרים, כשארנון מילצ'ן מניח לו לביים את "היו זמנים באמריקה".

אבל אף אחד מהסרטים הללו אינו מגיע לשולי מכנסי "בלתי נסלח" שבו לוקח איסטווד את מהערבון ומוציא אותו להורג בירייה גואלת אחרי שמעד ושבר את רגלו. איסטווד נתן, איסטווד לקח, יהיה שם איסטווד מבורך. מאיטליה חזר איסטווד מאושש לחיקו של דון סיגל עם Coogan’s Bluff, "תלה אותם גבוה", Beguiled המקורי ואחרים. לאחר מכן כשיר איסטווד לביים בעצמו את Play Misty for Me, שהוא הומאג' קטן לליאונה.

המבקרת פאולין קייל, שלא ממש התכסחה עם "הטוב" וכו', מצביעה כי מערבוני הספגטי כמו מערבונים המבוססים על סרטים יפאניים, הם תמיד יותר הזדמנות לראות את הכוכב האהוב עליכם מאשר פיתולי העלילה. לא הלכנו לצפות במערבונים מבוססים על יוג'ימבו ורשומון בגלל תהילתה אקירה קורסאווה, אלא כדי לפגוש בכוכבים הוותיקים האהובים עלינו בשלבים שונים של הקרירה שלהם.

קוונטין טרנטינו. שיא של טעם רע

קוונטין טרנטינו. העתיק קטעים שלמים

לאמריקה נמאס, כתבה קייל, ממערבונים והיא קיבלה יבלות מישיבה באוכף, השתעממה עם הז'אנר שהאט והוריד הילוך, ושהיה נטול כל רלוונטיות לחיים מודרניים כמו רומן אליזבטני. זה בסדר שקוונטין טרנטינו-פיק סוגד לליאונה ומעתיק מהם קטעים שלמים, כולו חנופה, רק משום שאיסטווד הצליח לפתח את הזאנר עד כדי מיצויו וקווין קוסטנר אחריו. רק מי שראה את הגרסה האיטלקית המקורית של "ממזרים חסרי כבוד" יידע להעריך את הפרודיה של טרנטינו ואת מפלס האלימות בה.

ל"הטוב, הרע והמכוער" שמור בליבנו מקום של כבוד ובצדק. הוא היה סרט פורץ דרך לזמנו, אופרה סדיסטית ונטולת איפוק והוא נגמר כאשר הגבר השמן (ליאונה) שר. ההיסטוריה הזאת ראויה לשמירה קפדנית על מקומה, אך אין זה אומר שאפשר לשוב ולצפות בה שוב ושוב. זה סרט שהשטיקים שלו העלו עובש.

 

ישראל
34
21°C
 
מיין
01
28°C
 
״אחר״, מגזין לתרבות, תקשורת ופנאי מייסד ועורך ראשי: רון מיברג סגן עורך: עמי ברנד עיצוב ובניית האתר: אבנר מיברג אמהות ההמצאה: בירנית גורן, פזית בנימין

להגיב