לדלג לתפריט
עשן לבן

ראיתי פלשתיני מדליק

כנראה לא יאהבו את זה ב"דובק". פלשתינים המייצרים סיגריות ומוכרים טבק לגלגול במחיר מגוחך. הדי בן-עמר מזמין לשאכטה

| 15/07/2017, 13:50

להגיב

גחלים לוחשות. ייצור מעלה עשן

לפני שנים, טרם שקמה חומת ההפרדה על הקו הירוק, נהגתי לקחת אורחים מהארץ ומחו"ל שבאו אלי לביקור במה שהיה אז קיבוץ יד-חנה – כיום ישוב שיתופי קהילתי – אל הכביש שיצא מבאקה-אל-גרביה מזרחה, לעבר הכפר הערבי יעבד שבשטחים, כביש שהתעקל בהמשכו דרומה לעבר ג'נין.

משני צדי הכביש הזה התגוררו משפחות של כפריים פלשתינים עניים שהתקיימו ממקור הכנסה יחיד – ייצור פחמים וגחלים למנגל.
שיטת הייצור הייתה כזו: אל שטח נקי ומיושר הגיעה משאית עמוסה גזעי וענפי עצים כרותים – למשל ממטע הדרים שפונה לצורך הקמת שכונה חדשה בפאתי ערים ישראליות – והייתה שופכת את מטענה בערימה גדולה במרכז השטח המוכן.

את הערימה היו בני המשפחה או הכפר מכסים בחול, ערימה גדולה של חול בשכבה דקה יחסית שהייתה מונחת על העצים, ארבעה-חמישה מטרים גובה ערימת העצים והחול.

בראש הערימה השאירו פתח בקוטר שבין חצי מטר למטר והבעירו את הענפים/גזעים שבראש הערימה. האש החלה לזחול לאיטה פנימה, אל עומק הערימה. העובדה שהערימה הייתה מכוסה בחול, הגבילה מאוד את כמות החמצן שהגיעה אל עומק הערימה, ועל כן העץ בער לאיטו, בעירה איטית ורצופה, ללא להבות כמעט. בעירה כזו יכלה להימשך שלושה-ארבעה שבועות, ללא להבות נראות לעין.

אבל עם הרבה-הרבה עשן – וזו הייתה נקודת התורפה של הפרנסה הזו.
דמיינו לעצמכם את המראה של מאה ערימות ענק כאלו פרושות בשטח, כמו אזור של פירמידות מסתוריות, וכולן מעשנות מראש הערימה. המראה היה מרהיב ועל כן נהגתי לקחת לאזור אורחים שהגיעו ליד-חנה. עבור היישובים הישראליים שמעבר לקו הירוק שעבר ממערב לאזור יעבד במרחק לא רב, מדובר היה בסיוט אמיתי.
מדי ערב הייתה השרקייה, הרוח המזרחית, מתחילה לנשב, ולקחת עמה מערבה אל מבואות עמק מנשה ועד פרדס-חנה, את העשן המיתמר מהערימות כשהוא מכסה שטחים נרחבים, מחניק ומטשטש את הראייה.

בשנים 2008-2010 הייתי מזכיר קיבוץ מצר היושב על הקו הירוק, נוגע בקצה המערבי של האזור שבו פעלו המפחמות – ערימות ייצור הפחם. החל מהשעה חמש-שש בערב אי אפשר היה להסתובב בשבילי הקיבוץ. העשן כיסה את השבילים, את המדשאות, את הבתים וכל חלקה טובה. הוא היה מחניק, צורב בעיניים ונכנס לריאות עם כל נשימה. בקרב ילדי הקיבוץ התפתחו מחלות נשימה וריאות באחוזים גבוהים, הרבה מעבר לממוצע, וזאת על אף שבשעות מסוימות החברים נהגו להסתגר בבתים ולנעול דלתות וחלונות – לא מפחד מחבלים אלא מחמת העשן.

התחולל מאבק ציבורי נחרץ לסגירת המפחמות והפסקת פעילותן, בהובלת המועצה האזורית מנשה, משרד הבריאות, המשרד לאיכות הסביבה וגורמים ביטחוניים מעורבים, בגלל מורכבות הנושא. המאבק לא היה פשוט. מדובר היה באזורים שאינם אמורים להיות בשליטת ישראל והרשות הפלשתינית הייתה מעורבת בסיפור גם היא, עד שאט-אט המאבק לטיהור האוויר והפסקת גורמי-העשן נחל הצלחה והמפחמות נסגרו בזו אחר זו.
המשפחות שהתפרנסו מהן נשארו ללא פרנסה.

* * *

החל חיפוש אחר מקורות פרנסה חלופיים ומישהו העלה את המחשבה שתמיד יש ביקוש לטבק. לא רק זאת, אלא שהסיגריות שמעשנים תושבי השטחים הן סיגריות שמיוצרות בישראל או מיובאות, ועל כן יש עליהן מיסוי כבד והן מהוות הוצאה כבדה שפועל פלשתיני קשה-יום אינו יכול לעמוד בה. מחירים של 25 שקלים ומעלה לקופסה נשמעו כמו הוצאה מטורפת ביחס ליכולת הכלכלית של המשפחות בשטחים, ורובו נובע ממיסוי כבד על הסיגריות והטבק.

הוחלט לנסות לגדל טבק.

מעשן.

התהליך לא היה פשוט והלימוד ארך מספר שנים – לאו דווקא הלימוד הטכני של הגידול, כי למרבית המשפחות היה ניסיון וידע בגידול ירקות, אלא לימוד הזנים הנכונים, זמן קטיף העלים הנכון, טכניקת הייבוש והקיצוץ לטבק שניתן לארוז אותו בצורת סיגריה וכו'.

אחר-כך בא שלב הלימוד של ייצור הסיגריה עצמה – סיגריה מתחילה עם גלילים ריקים מוכנים עם פילטר שמגיעים ממפעל שזו התמחותו ואל הגלילים הללו יושבים בני המשפחה ודוחסים את הטבק באמצעות מכשיר ידני מתאים – הילדים, הנשים, הקשישים וכל כוח עבודה שאינו בעל כוח פיזי שאינו נחוץ במילוי ובאריזה.
עבודתי מביאה אותי לקשר יומיומי עם פלשתינים מהשטחים שממזרח ליד-חנה וממזרח לבאקה-אל-גרביה, ומצאתי את עצמי לפני כארבע שנים מקבל הצעה לנסות סיגריה פלשתינית ליד הקפה המשותף, במקום הנובלס הקיבוצניקית הנצחית.

הטעם היה נורא.

לא רק זאת, מילוי הסיגריות בדחיסות הנכונה הייתה טכניקה שעדיין הייתה בשלבי למידה, ובחודשים הראשונים להופעתן של הסיגריות מאזור יעבד, אם החזקת סיגריה כשהפילטר למעלה והפתח למטה, גלש כל הטבק החוצה ונשפך לקרקע.

הטעם היה נורא

כתוצאה מניסיון זה למדו משפחות הייצור לדחוס את הטבק יותר, אבל הפעם דחסו כל כך חזק, שלא ניתן היה לשאוף דרכה. כשלקחתי מעת לעת סיגריה כזו, הייתי צריך להוציא כשליש מהתוכן שלה, שליש מהטבק, ולדלל את השאר על ידי שאני ממולל את הסיגריה ביד עד שנוצרה סיגריה שניתן לשאוף ממנה.
אבל כבר אז החלטתי שאני עובר לעשן סיגריות פלשתיניות.

* * *

הסיבות היו ארבע:
1. רציתי לעזור לכלכלת המשפחות הללו ולאפשר להן להתאקלם בעיסוק החדש, בידיעה שיום אחד אפיק ממנו נחת – מה שאכן קורה לי כיום.

2. המחיר לחפיסה של 20 סיגריות מגיע ל-3 עד 5 שקלים, הן בדרך-כלל מגיעות ארוזות בניילון, אבל בשנה האחרונה השיווק נעשה מתוחכם יותר ויותר וכשפונים אל פלח האוכלוסייה הפלשתיני העליון, הסיגריות משווקות בקופסאות מהודרות לא פחות משל מרלבורו, עדיין בחמישה שקלים לקופסה.

3. הסיגריות הפלשתיניות מזיקות פחות! רוצה לומר – בסיגריה מתוצרת פיליפ-מוריס, למשל, יש כ-400 חומרים וכימיקלים (על פי סרטון שמופיע ביו-טיוב) שמכניסים לסיגריה כדי שהעשן יחליק בגרון, שהטעם יהיה משופר, שהריח לסובבים יהיה נעים וכדי שהמעשן יתמכר. בסיגריה פלשתינית יש טבק-נטו. בלי כל החרא מסביב. טבק שהובא מהשדה, יובש, נקצץ ונארז כסיגריה.

עוד שאיפה

4. המרכיב העיקרי במחיר של סיגריה שנרכשת בישראל, הוא מיסים. אם הייתי יודע שהמיסים הללו מופנים לטובת האזרח לא היה אכפת לי לשלם אותם, אבל מאחר ואני יודע שאין כל יחס בין תשלום המיסים לבין הפנייתו לאוכלוסיות שונות, אני מעדיף בכל מקום שאני יכול שלא לתת יד לשחיתות הזו.

ועל כן כבר כשלוש שנים שאני מעשן סיגריות פלשתיניות – נוסע מעת לעת לכפר פלשתיני מסוים, שאליו מגיע הטבק מכל הסוגים והזנים, ושם אני קונה לחברה ותיקה ביישוב שלי – בת 92, מתפקדת וצלולה – חבילה של 20 חפיסות סיגריות וטבק לגלגול עבורי.

לחברתי הוותיקה אני קונה את הסיגריות הפלשתיניות לאו-דווקא משום מחירן – 5 שקלים לסוג שהיא מעשנת – אלא שלאחר שהתנסתה בעישון שלהן היא טוענת שאינה יכולה לסבול עוד את הטעם הכימיקלי המאוס של הסיגריות המתועשות שנמכרות בישראל.

ואילו אני עברתי לפני שנה מסיגריות מגולגלות לגלגול עצמי של טבק, לא משום שרציתי לחסוך במחיר – כמה כבר אפשר לחסוך במחיר של 5 ₪ לחפיסה? – אלא משום שעקב היותן כל כך זולות וזמינות עישנתי כמות גדולה מהן והגלגול נותן לי תעסוקה שמקטינה את הכמות שאני מעשן.

 

כדי לסבר את האוזן – חפיסה של טבק לגלגול בפיצוציה בישראל עולה כ-40-50 שקלים (או יותר) והיא מכילה 80 גרם!
אני קונה 1 קילו ב-60 שקלים.
בכפר שבו אני קונה יש שלוש חנויות שהתמחותן טבק וסיגריות. אני נכנס אל אחת מהן. מצד אחד, לאורך הקיר מדפי עץ כמו בחנות ירקות, מחולקים במחיצות, ובתאים הללו שוכבים בתפזורת סוגים שונים של טבק. אני ממולל באצבעות, מריח, ומצביע על סוג הטבק שאני מבקש מהמוכר לארוז.

 

אחר כך אני פונה אל הקיר ממול, על מדפים מסודרות חבילות שבהן חפיסות של סיגריות מוכנות. אני בוחר עבור חברתי הוותיקה סיגריות שאני מעריך שימצאו חן בעיניה, משלם למוכר, והולך אל בית הקפה שנמצא מעבר לרחוב.
שם אני מתיישב לשולחן, מזמין קפה מקומי ומתחיל לגלגל לעצמי סיגריה מהטבק החדש שזה-עתה קניתי, כי אין כמו קפה עם סיגריה, או לחלופין – סיגריה עם קפה.
ואז מגיע הקפה, ואני מצית את הסיגריה שגלגלתי לעצמי, ולוקח ממנה שאיפה.
בגילי אלו שאיפות מספקות לגמרי.

 

ישראל
34
21°C
 
מיין
01
28°C
 
״אחר״, מגזין לתרבות, תקשורת ופנאי מייסד ועורך ראשי: רון מיברג סגן עורך: עמי ברנד עיצוב ובניית האתר: אבנר מיברג אמהות ההמצאה: בירנית גורן, פזית בנימין

להגיב