לדלג לתפריט
באמריקה

אבן נייר

הוא כבר אינו המגזין הצעיר, הפרוע והאנרכיסטי שחבט בממסד. במלאת לו 50 סובל "רולינג סטון" מבעיות זקפה אינטלקטואלית ומראה סימנים ראשונים של שיטיון

, מיין | 14/07/2017, 15:09

להגיב

רולינג סטון. ספר היובל

בדרכו לדפוס של הגיליון הקודם של "רולינג סטון" הלך לעולמו גרג אולמן, הסולן ומחבר השירים של "האחים אולמן", להקת הרוק הטובה ביותר בתולדות הרוק האמריקאי. ב-1971 נהרג אחיו הבכור נגן הגיטרה דוויין אולמן בתאונת אופנוע. היו ימים שנדמה היה ש"רולינג סטון" לבדו הוא שתומך בפועלה של הלהקה המוצלחת.

הסרט "Almost Famous" מאת קמרון קרואו מבוסס על קורות קרואו הצעיר שנשלח לכתוב על סיבוב הופעות של האחים ב-1973, כשהוא עדיין תלמיד תיכון. אחד הצילומים היפים של הצלמת אנני לייבוביץ' מראה את האחים ישנים, כתף אל כתף, בעת טיסה.

יאן וונר הצעיר על רקע גיליונות רולינג סטון

בימים כתיקונם, כלומר לפני 25 שנה בערך, היה יאן וונר הופך עולמות, מקדיש את כל השער לאולמן ומרים כתבה בסגנון הביוגרפיה המדוברת שבה מדברים מכריו על המת. במקום זאת הופיעה על השער רייצ'ל מדאו מ-MSNBC בשל ראיון מרכזי איתה. באף עולם תקין לא הייתה מופיעה מאדאו במקום אולמן, חוץ מאשר בעולם שבו מובטח השער לאובייקט כחלק מתהליך החיזור והפיתוי.

מהבטחות לא חוזרים במציאות כה תחרותית. בתוך הגיליון הופיעו כשני עמודים מביכים בדלותם על אחד הרוקרים הגדולים באמריקה. כמובן שאת הכל ניתן לתקן בגיליון הבא, אבל לא כך היו פעם פני הדברים.

* * *

יאן וונר היה בן 21 כאשר נשר מהחממה הרדיקלית של אוניברסיטת ברקלי וחבר לראלף ג'יי. גליסון, מבקר הג'אז המיתי של ה"סן פרנסיסקו כרוניקל". כדי להקים אתו מגזין לרוקנרול; לא רק, אך בעיקר; כזה שאינו מחביא את העיסוק ברוק בירכתי הגליון אלא שם אותו על השער.

היו לו 7,500 דולר שלווה מהוריו האמידים, מכונית פורשה, חזון שנתמך בשאפתנות ללא מיצרים וכישרון לבחור צוות שיעשה את המיטב. את גליסון הוותיק והמנוסה המליך וונר כגורו ואורקל ולזכותו הוא גם הקשיב. לא הרבה ורק בתחילת דרכם, אבל גליסון חסך לו מעידות שהן גורלו של כל עורך טרי וחסר ניסיון שהוא גם המו"ל ורוכש המודעות.

 

המגזין נקרא "רולינג סטון" ושמו נלקח מהאמירה היפה לכל עת, "אבן מתגלגלת אינה מכוסה טחב" וקריצה כפולה לשירו הגדול של בוב דילן מ-1965 שוונר הפך לשומר ראשו האישי בכל גלגוליו בתחום בוגדני שהמבקרים והאוהדים מחליפים את טעמם כמו תחתונים, ול"רולינג סטונס", הלהקה שתוחלת חייה ארוכה יותר רק מהמגזין שהוא קרוב משפחתה מדרגה שנייה ושעד היום טרם נכתבה בו עליה מילה קרה.

מה שקורה כאשר חייו הפרטיים של העורך הראשי מסתבכים בחיי היוצרים שהוא מכסה ועליו לבחור בין שבועיים על יאכטה בדרום צרפת עם ג'אגר וחברים ובין ביקורת שלילית.

ה"סטון" נדפס בפורמט גדול, מן טבלואיד רחב, בשחור-לבן ובהתחלה ללא סיכות. הגיליון הראשון ראה אור בסוף 1967 והסגיר הססנות גדולה כשהגיע הזמן לבחור נושא לשער וללכת עליו בגדול. הופיע עליו צילום קטן יחסית של ג'ון לנון, יקיר המגזין גם הוא, חבוש קפל"ד מהסרט "מה אתה עשית במלחמה?", ונושאים נוספים.

בוב דילן. חופש הביטוי זה יופי, אבל עד דילן

שערים הם החלטה קשה לעורכים; אם אתה נידף ברוח, מנסה להתחנף לקהל שאינך מכיר, כך את נראה. וונר השתחרר מהר יחסית מתסמונת ההיסוס הגורף וקיבל החלטות אמיצות, גם אם מסחריות. גליסון מת ב-1975 והשאיר את וונר יתום אך לא לבד. ב-1970 נכנסה למשרדו במערכת המגזין ברחוב 3 בדאון-טאון סן פרנסיסקו אנני לייבוביץ'. צעירה גמלונית וממושקפת שנשרה מלימודי צילום ב-SFAI, בעיקר משום שחשבה שלמדה את מה שהיה לבית הספר לתת.

זה המקום היחיד שבו אני יכול להידחף לסיפור: מספר שנים מאוחר יותר פגשתי את הצלם אבי גנור בתור להרשמה ל-SFAI ומאז אנחנו חברים. גנור היה מהצלמים המרכזיים שתרמו להקמת "מוניטין". גם הבמאית קתרין ביגלו הייתה שם, אז כפסלת. אין ספק, היו חבר'ה.

מייקל היסטינגס. כתב מבטיח שנהרג בגיל 33 בתאונת דרכים (צילום: ג'ון סנטור)

כמו בחייו של כל עיתון, קודם באים החזון, האידיאל, השאפתנות והתהילה. במיוחד כאשר אתה מבסס את מעמדך ברוק בימים שבין פסטיבל מונטריי (1967) לוודסטוק (1970) וקרוב גיאוגרפית יותר מכל עיתון אחר לתאר את שהתרחש באלטמונט, הפסטיבל שבו הוכיחו הסטונס ש"סימפטיה לשטן" הוא יותר משמו של שיר כאשר אתה מניח ל"מלאכי הגיהנום" לספק אבטחה להופעת חינם של מיטב הלהקות באזור המפרץ.

וונר נתן פתחון פה לדור חדש שמאס בעיתונות הישנה והלגיטימית. היו לו תקופות נפלאות של עיתונות חוקרת ופוליטית. של מלחמת חורמה בממשלו המושחת של ריצ'רד ניקסון (למרות שה"סטון" לא היה שחקן בווטרגייט), התנגדות אקטיבית למלחמה בווייטנאם, ל"פנתרים השחורים" ומאבקם האלים לשוויון זכויות, כל אלה מבלי לוותר על האתוס המוזיקלי.

כנער בן 16 אפילו אני ידעתי שיאן וונר מצא את קולו, כאשר הייתי עובר על פני הקיוסק היחיד בתל אביב, צמוד לקולנוע "מוגרבי" על בן יהודה, שטרח לייבא עיתונים ללא קוראים כמו "רולינג סטון" ו"Crawdaddy", שהיה האכסניה של מבקר הרוק לסטר בנגס.

אנני ליבוביץ'. הגיעה לסקר את מלחמת לבנון הראשונה (צילום: רוברט שובל)

הבנתי שוונר מצא את דרכו משום שבמהלך זמן קצר יחסית הוא לא התלבט ודפק שערים חזקים בשחור-לבן ועליהם צילום מופת בתקריב של ג'ימי הנדריקס, ג'ניס ג'ופלין, ג'ים מוריסון וחללי רוק אחרים. אי אפשר לגרוע מחשיבותם השערים הללו במיסוד מעמדו של ה"סטון". הם שגרמו לי לקנות אותם ולקחת הביתה כמו אתרוג באוטובוס קו 30 ולקרוא אותם מהתחלה ועד לסוף, בולע כל מילה.

העשור הראשון של ה"סטון" התנהל כולו בסן פרנסיסקו, איפה שהיה עליו להישאר. הפרק השני של התחקיר המצוין על חטיפתה של פטי הרסט (היא נחטפה מברקלי) בידי "צבא השחרור הסימביונזי", הגיע לדוכנים עם תפיסתה של הרסט בידי ה-FBI. לאף אחד לא היה את הסיפור כפי שהוגש ב"סטון".

הרכש החדש הווארד קון פרסם תחקיר נדיר על הריגתה של קארן סילקווד, עובדת בכור גרעיני של קר-מקגי, שנדבקה מדליפה רדיואקטיבית בכור ועליה הדליפה לעיתונות ולא הותירה לראשי הכור ברירה אלא לחסל אותה בתאונת דרכים מפוקפקת.

אנני לייבוביץ', כנראה על רקע נוסטלגי של שירותה במתנדבת בקטיף תפוזים בקיבוץ, הגיע לכסות את מלחמת לבנון הראשונה, אחת הפאדיחות הלא מנומקות והפלקטיות של ה"סטון" שניסה להחיל את דילמת וייטנאם על הסכסוך הישראלי-פלסטיני וראיין גולשי גלים פוטוגניים בחוף תל אביב.

* * *

עיתון מצליח חייב בעימות פנים-מערכתי בין עורך דעתן ומבין עניין ובין הכותב האנרכיסטי והמושחז ביותר שלו, שלא מזיק אם הוא גם שיכור או מסומם או שניהם. זה כמעט החוק הראשון לעיתונות טובה ומסביר מדוע אין הרבה עיתונים טובים.

היום שבו נכנס האנטר תומפסון למערכת ה"סטון" ולמשרדו של וונר, ירק אלכוהול על להבת הזיפו ועשה עצמו מזריק לעצמו סם לטבור, הוא היום שבו מצא ה"סטון" את קולו. אחר כך הוא איבד אותו. וונר, לזכותו, ידע שעיתונאי נטול אלוהים כתומפסון יכול לעשות אותו וגם לקחת אותו לשחק במגרש של הגדולים.

האנטר תומפסון

האנטר תומפסון. ירק אלכוהול על להבת הזיפו

אבל המחיר של תחזוקת תומפסון בתקציב וטיפוח האגו השביר שלו שבא לידי ביטוי בהבנה שעליו לענות לטלפון בכל שעה, בהתחשב שתומפסון עבד בעיקר בלילות ותיעב זמני הגשה. וונר היה טוב בטיפוח כותבים כאלה למרות שתומפסון היה רק אחד. הלא לא אמר מילה כאשר תומפסון קנה מכונית ונסע ללאס וגאס, כתבה שאולי יש בין הקוראים מי שיודע מה היה נושאה, שהתפרסמה בשני גליונות עוקבים ושוכתבה כאחד הספרים המשפיעים ביותר על מקצוע העיתונות.

וונר הבין את התועלת בשידוך בין תומפסון והמאייר הוולשי ראלף סטדמן והניח להם להתעלל בו שנים. הם כיסו עבורו את בחירות 1972 כמו שלא כיסה אף אחד. וונר היה בשורה הראשונה כצופה מקרוב בדעיכתו המכוערת של תומפסון, אבל רוב הזמן לא ויתר ולא הרים ידיים וסיפק את המקום והתקציב.

 

ב-1976 הניח וונר לתומפסון לגייס את ה"סטון" למועמדותו של ג'ימי קרטר, חוואי הבוטנים מג'ורג'יה שתומפסון התאהב בו. ב-1992 העלה וונר את תומפסון ואת כוכביו החדשים פי. ג'יי. אורורק, וויליאם גריידר והוא עצמו, והחבורה נחתה בליטל-רוק ארקנסו לראיין את המושל ביל קלינטון. "רולינג סטון" היה לביתו של דור אבוד. הוא לא התיימר להגדיר רוקנרול, לא התעמת אתו, רק דיווח וביקר. כאשר דילן, לנון, ג'אגר, ג'ופלין, פיט טאונסנד, אריק קלפטון ואחרים רצו לדבר, הם הרימו טלפון לוונר.

ה"סטון" לא טייח את התמכרותם להרואין אבל לא הציק ולא לכלכך. ניתן היה להגיע עם וונר להבנות טרם פרסום. וונר לא היסס להשתמש במגזין המצליח שלו להתקרב אל אליליו. הוא הוביל את המאבק הציבורי נגד גירושו של לנון מאמריקה.

הוא עמד לצד דילן גם כאשר מסע הלוויה של דילן הגיע לבית העלמין ומבקריו החלו משליכים חופני עפר על ארונו. את המחיר הכבד ביותר שילמו עורכי מדור ביקורת התקליטים. שם התנהל הקרב הנואש ביותר על הצלחה וכסף, והכיסא הזה היה מחובר לחשמל עם מתג בחדרו של וונר.

הוא היה בעד חופש הביטוי וכל אלה, אבל היה גבול לכמה ביקורות רעות היה מוכן לפרסם על דילן, הסטונס ואחרים. הקורא לא התקשה לזהות את חבריו.

עורכים טובים הם דיקטטורים נאורים עם יכולת תגמול של כתבים העושים את העבודה הטובה ושאינם מתייחסים לכישרונות העובדים עבורם כהון אנושי. לייבוביץ' עזבה את ה"סטון" אחרי כעשור, אבל לא לפני שהגדירה בעצמה את הצילום האייקוני המודרני ודחפה את גבולות המותר, המוכר והידוע מעבר למה שהכרנו, כך שהרף ניצב כעת גבוה יותר מאשר היה לפניה.

וופי גולדברג באמבטיה של חלב; דברה ווינגר חשופה עם כלב זאב; לנון הערום כרוך סביב יוקו הלבושה בצילום האחרון שלו שעות קודם שנרצח; הייתה שם הרבה פירוטכניקה, כולל גם מהזן המעייף, אבל הצילומים שעבדו היו הקומפוזיציות הפשוטות שהיה בהן מן הגאוני. מוחמד עלי שרוע על מדרגות אדומות היה אילוסטרציה חזקה לעייפותו המצטברת של האלוף.

כל הקדנציה הזאת ידע וונר כי לייבוביץ' תרצה בסוף כסף שלא יהיה ביכולתו לשלם וכך היה כשעברה ל"וניטי פייר" בעל הכיסים העמוקים יותר. לכן הכין וונר והכניס לעבודה קאדר חדש של צלמים: מרק סליגר, הרב ריטס, אלברט ווטסון, ברון וולמן ורבים אחרים. הם לא היו לייבוביץ' אבל היו מרתקים בדרכם.

כאשר רונלד רייגן וממשלו ניסו בכל כוחם להתעלם ממגפת האיידס, היה וונר במקום כדי להוביל את הכיסוי של הקומביין שעלה על קהילה שלמה, ולא רק עליה, שהייתה מקורבת ל"סטון" בהגדרתה.

וונר הצליח לרתום למגזין סופרים מסדר הגודל של טום וולף על ידי כך שהלך לקראתם וגבה מהם טקסטים שלא הכריחו אותם לשנות את שיטת עבודתם. את "החומר הנכון" ("הצוות המובחר" בעברית) על תכנית החלל של נאס"א, כתב וולף ל"סטון" בהמשכים ורק אחר כך עיבד לספר.

הסיפור של האחים אולמן על השער. דצמבר 1973

כך היה עם "מדורות היוהרה" שהתפרסם משך שנה שלמה ונחשב לדיוקן האולטימטיבי של שליטי היקום בשנות ה-80 ושורשי נפילתם. וכל הזמן הזה לא הסיר וונר את עינו ממכונת המוזיקה. הוא היה מהיוזמים והמקימים של "היכל התהילה של הרוקנרול".

הוא ניסה לעשות סדר היררכי ברוק באמצעות רשימות אינסופיות שבישרו לקורא מיהם נגני הגיטרה הטובים ביותר, 500 האלבומים החשובים וכן הלאה. הוא הכניס לעבודה את גרייל מרקוס, ג'ון לנדאו, לנגדון ווינר, ג'ים מילר, פול נלסון, קורט לודר, אד וורד ודייב מארש.

אובמה. חביב המערכת

"יאן סובל מכישרון סמוי", אמר עליו אחד ממקורביו, "קשה להגדיר את כישרונו המסוים, אבל הוא עשה עבודה טובה 20 שנה עם אצבע רטובה מורמת באוויר, חש בשינוי משב הרוח הקטן ביותר לפני כולם". "התיאוריה שלי", אמר ג'ון קרול, אחד מהעורכים הראשונים בעיתון, "היא ש'רולינג סטון' הוא סיפור הצלחה מהסיבה ש'פלייבוי' ו'ניו יורק' הם סיפורי הצלחה. כל אחד מהעיתונים הללו הם תוצאה של פנטזיה אישית ופרטית של עורכו".

* * *

ב-1977 הודיע וונר לאנשיו כי החליט להעתיק את מערכת העיתון לניו יורק. רק מי שמבין את העוינות התרבותית בגדולה בין החוף המערבי למזרחי, יכול להבין את המשבר הקשה שסדק את צוות העיתון. אף אחד, חוץ מוונר עצמו ושותפיו להנהלה, לא רצה במעבר ולא הבין את הגיונו.

סן פרנסיסקו הרדיקלית שמרה על הגחלת הלוחשת של תרבות הנגד. המעבר לניו יורק נתפס בעיני רבים כאקט הסופי של הכניעה למסחריות הזוחלת ולהשתקת המצפון החברתי. וכך היה.

העיתון עבר לצבע. הפורמט המלבני הפך לריבוע. העמודים נתפרו בסיכות. כרומו-מט הגיע לדפוס. הלוגו הקלאסי עבר שיפוצים ומתיחת פנים. הכתבות התקצרו. מדונה, סינדי לאופר ואחרים השתלטו על העמודים. בניו יורק השתלטה על המגזין רוח השטות של "סטרדיי נייט לייב". ג'ון בלושי, דן אקרויד ואחרים מהצוות הפכו לחבריו האישיים של וונר. "רולינג סטון" נשאר עם מיליון מנויים שעה שעיתוני מוזיקה אחרים כ"קרואודדי", "Cream" ואחרים התקפלו. כאשר נכנע וונר והעניק שער לכתבה על "אקדחי המין", הידרדרה תפוצת גיליון אחד מ-300 אלף ל-192 אלף. ה"סטון" היה ביתם של הבייבי-בומרס והיה עליו להזקין עם קוראיו.

נאמנות הייתה שם המשחק. וונר לא שמע אף תקליט שראה אור אחרי 1975, טענו מבקריו, לכן שמר אמונים לידידיו בילי ג'ואל, ארט גרפונקל, פול סיימון, ג'קסון בראון, דילן, פיטר וולף, פליטווד מק, ניל יאנג וניצל כל הזדמנות לעלות לאתרים הקדושים של חללי הרוק ולהשתטח על קברם.

בעיקר, הפסיק ה"סטון" לספק סחורה עיתונאית שעוררה דיבור וחייבה פולו-אפ, חוץ מיציאות מעטות, כמו משימת הליווי שלקח הכתב הצעיר מייקל הייסטינגס שנצמד לגנרל סטנלי מקקריסטל באפגניסטן ושמע אותו אומר דברים על אובמה וממשלו שפרסומם לא השאיר לאובמה ברירה אלא לפטר את הגנרל הפטפטן.

By U.S. Army - http://www.frugal-cafe.com/public_html/frugal-blog/frugal-cafe-blogzone/2009/10/05/bluntness-speaking-plainly-speech-on-afghanistan-from-gen-mcchrystal-angers-obama-white-house/, Public Domain, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=18156544

סטנלי מקריסטל. לא השאיר לאובמה ברירה אלא להיפטר ממנו

הייסטינגס היה על נתיב הצלחה ברור כאשר נהרג בגיל 33 בתאונת דרכים. עייף, מובס וחולה קיים תומפסון את ההבטחה שהייתה מוטמעת בסגנון חייו, וירה בראשו ב-2004. "רולינג סטון" לא היה עצמו ללא תומפסון, למרות שהפסיק לכתוב שנים רבות קודם לכן. כתבה של ה"סטון" על מקרי אונס בקמפוס אוניברסיטאי נחשפה כשגויה. העיתון הפסיד בתביעת דיבה ושילם פיצויים גבוהים. וונר הכניס את ילדיו לעבודה וכישרון אינו בהכרח גנטי.

בדרך כלל בתאריכי עגולים כאלה חוגג וונר את עיתונו בגיליונות מיוחדים המעייפים את העורכים והקוראים כאחד. "רולינג סטון" ארז עצמו פעמים כה רבות בעבר שלא נותר מה לשווק. ספק החוגג את יובל ה-50 הוא הפקה מביכה, דלה ועצלה שראוי להתרחק ממנה. יש לוונר חצי שנה להתאושש. משום מה לא הייתי בונה על זה. האבן אינה מתגלגלת כבר שנים והיא מכוסה טחב.

 

ישראל
34
21°C
 
מיין
01
28°C
 
״אחר״, מגזין לתרבות, תקשורת ופנאי מייסד ועורך ראשי: רון מיברג סגן עורך: עמי ברנד עיצוב ובניית האתר: אבנר מיברג אמהות ההמצאה: בירנית גורן, פזית בנימין

להגיב